דור שני לשואה | יהודה ויצנברג ניב

א.

דּוֹר שֵׁנִי
לַשּׁוֹאָה.
מָה שֶּׁאוֹמֵר
שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֲנִי חַי
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
מְשָׁרֵת בִּצְבָאָהּ
וְיוֹדֵעַ לְהָגֵן עַל עַצְמִי,
אֲנִי לֹא יָכוֹל
שֶׁלֹּא לָחוּשׁ
בֵּין הָעֲצָמוֹת וְהַבָּשָׂר,
כָּל חֹרֶף מֵחָדָשׁ,
אֶת הַפַּחַד הַמַּצְמִית הַזֶּה
שֶׁחָווּ אָבִי וְאִמִּי
בַּגֶּטוֹ.

ב.

אַף פַּעַם לֹא שָׁאַלְתִּי
אֶת אִמִּי וְאָבִי
מֶה עָבַר עֲלֵיהֶם
בַּגֶּטָאוֹת בְּאֵירוֹפָּה.
תָּמִיד הִתְיָרֵאתִי
מִן הַתְּשׁוּבוֹת שֶׁתְּחַשֵּׂפְנָה בְּפָנַי
אֶת אֵימַת הַבָּשָׂר הַחַי.
תָּמִיד פָּחַדְתִּי
שֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲמֹד בְּכָךְ.
כֵּן, אֲנִי הַיֶּלֶד הַצַּבָּר, הַגָּבוֹהַּ,
פָּחַדְתִּי שֶׁלֹּא אוּכַל
לַעֲמֹד בְּכָךְ.

ג.

אֲנִי רוֹצֶה
לְהַרְחִיק עַצְמִי לְעִתִּים
מִן הַזִּכָּרוֹן הַמַּתְמִיד הַזֶּה
עַל אֲבוֹת־אֲבוֹתַי:
בַּעֲלֵי מְלָאכָה זְעִירִים,
סַנְדְּלָרִים, תַּפָּרִים, בַּעֲלֵי חֲנֻיּוֹת.
כָּל אֵלֶּה שֶׁנִּסְקְלוּ וְנִשְׂרְפוּ,
נֶהֶרְגוּ וְנֶחְנְקוּ,
טֻבְּעוּ וְנִצְלְבוּ,
רַק בְּשֶׁל הֱיוֹתָם יְהוּדִים.
אֲנִי לֹא חָשׁ עַצְמִי
בּוֹגֵד בְּזִכְרָם בְּשֶׁל כָּךְ,
גַּם הַפַּרְפָּר הַקָּטָן הַהוֹלֵךְ בַּחֹשֶךְ
נִשְׁבָּר לְעִתִּים בִּתְשׁוּקָה
אֶל הָאוֹר.

ד.

בֶּן שִׁשִּׁים וּקְצָת
וּכְבָר מָלֵא תְּשׁוּקוֹת חֲבוּיוֹת
וּכְבָר אָכוּל רִקָּבוֹן
שֶׁל שָׁנִים.
שֶׁהֲרֵי לְכִי דְּעִי
מָה עוֹמֵד בְּפָנַי
אִם אֶת הֶעָבָר הַקָּרוֹב שֶׁלִּי
אֲנִי בְּקֹשִׁי מַכִּיר.
שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי אֶת סָבִי
וְלֹא אֶת סַב־סָבִי
שֶׁהַכָּל נֶחְתַּךְ בְּאֶרֶץ רְחוֹקה
כְּמוֹ גִּדּוּל פֶּרֶא
שֶׁהֻדְחַק הַצִּדָּה
וַאֲנִי בּוֹנֶה עַכְשָׁו לְעַצְמִי
עָבַר חָדָשׁ וְהוּא יָפֶה מֵאֵין־כָּמוֹהוּ
וְהוּא מַחְנִיף לִי
אֲבָל בִּפְנִימִי
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ כְּלוּם
וְהַכָּל מִשְׂחָק וְהַכָּל בְּכִי
שֶׁנִּצְעַק בְּחִנָּם.

ה.

זִכְרוֹנוֹת, מִסְתַּבֵּר,
הֵם פְּגָרִים חַסְרֵי שָׂפָה
וְהַפַּחַד מַמְעִידָם
עַל הַדֶּרֶךְ.
הַתֹּפֶת שֶׁעָבְרוּ הוֹרַי
צִוָּה עֲלֵיהֶם
"לְפַחֵד תָּמִיד".
כָּל שָׁנָה,
כְּשֶׁהַזִּכְרוֹנוֹת מִ"שָּׁם"
הֵרִימוּ רֹאשׁ
הָיִיתִי מִתְפַּלֵּל
שֶׁהַשִּׁכְחָה הַבְּרוּכָה
תִּמְצָא בְּאַחַד הַיָּמִים
מָקוֹם שֶׁל קֶבַע
בְּלִבָּם.

ו.

אַתֶּם טוֹעִים רַבּוֹתַי,
אַתֶּם לֹא יוֹדְעִים רַבּוֹתַי,
כַּמָּה פַּחַד יָרַשְׁתִּי מֵהוֹרַי.
אַשְׁלָיַת הַבִּטָּחוֹן
שֶׁאֲנִי יוֹצֵר בָּכֶם
הִיא אַשְׁלָיָה
שֶׁל מְלֵאוּת הַגּוּף,
כָּל זִיקָּה בֵּינָהּ
לְבֵין צִדְקַת הַחִדָּלוֹן
אוֹ שִׁגְרַת הַחֻלִּין,
נִדּוֹנָה מֵרֹאשׁ לְכִשָּׁלוֹן.
שָׁנִים, שָׁנִים שֶׁאֵין לִי
אֶת הַפְּרִיבִילֶגְיָה
לֹא לָדַעַת,
לֹא לִזְכֹּר.

ז.

מִי שֶׁאָמַר שֶׁהָעֵינַיִם
הֵם רְאִי־הַנֶּפֶשׁ,
לֹא טָעָה בְּהַרְבֵּה.
הוּא טָעָה רַק בָּעִתּוּי,
הוּא טָעָה רַק
בְּרֶגַע הָאֲמִירָה.
הוּא לֹא חָשַׁב שֶׁתַּצְלִיחַ
לְבַטֵּא בְּשָׂפָה פְּשׁוּטָה מִשְׁפָּט
כָּל כָּךְ טָעוּן:
"הַמִּסְפָּר הַצְּבָאִי שֶׁלִּי,
דּוֹמֶה לַמִּסְפָּר הַכָּחֹל
עַל אַמַּת־הַיָּד
שֶׁל אָבִי".

ח.

גָּדוֹל הָרָצוֹן לָדַעַת
אִם סָבִי וְסָבָתִי בְּמוֹתָם
נָפְלוּ יְרוּיִים
עַל הֶעָפָר
אוֹ נֶחְבְּטוּ בַּמִּדְרָכָה,
אוֹ נִבְלְעוּ בְּמַעֲמַקֵּי בּוֹר.
מִן הַמְעַט שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ
אֲנִי מַנִּיחַ שֶׁאֱלֹקִים רָאָה אוֹתָם
בִּשְׁעַת מוֹתָם וְלֹא נִסָּה כְּלָל
לַעֲזֹר לָהֶם.
אֲנִי גַּם מַנִּיחַ
שֶׁהַכְּרוּבִים וְהַשְּׂרָפִים, בָּנָיו,
צָפוּ יַחַד עִמּוֹ בַּמַּרְאֶה וְגַם הֵם לֹא
נָקְפוּ אֶת אֶצְבָּעָם.

ט.

קִרְצַפְתִּי הַבֹּקֶר
דִּמְעוֹתַי מִן הַקִּיר.
בְּאָסְפִּי אֶת הַדְּמָעוֹת
יָדַעְתִּי כִּי עָלַי לְתִתָּן בְּהֶקְדֵּם
לְסוֹחֲרֵי־הַדְּמָעוֹת
כְּדֵי שֶׁיִּצְעֲקוּ עֲלֵיהֶם בְּכָל פֶּה
וְיִמְכְּרוּ אוֹתָן
בַּחֲצִי־הַמְּחִיר.
עַל הַקִּיר הַשָּׁלֵם, הָאֶחָד,
שֶׁשָּׂרַד אַחֲרֵי הַקִּרְצוּף, תָּלוּי תַּצְלוּם
שֶׁל אָבִי וְאִמִּי צְמוּדִים זֶה לָזֶה
לְאַחַר שֶׁשָּׂרְדוּ
אֶת הַשּׁוֹאָה.
זֹהַר פֶּלִאי נִגָּר מִמֶּנּוּ כָּל לַיְלָה
וְנִקְוֶה לִשְׁלוּלִית־דְּמָעוֹת קְרוּשָׁה
הַמַּגִּיעָה עַד מִתַּחַת
לְכַרְעֵי־הַמִּטָּה.

י.

קַר בַּחוּץ,
יֵשׁ עֵצִים
שֶׁמַּטִּים אֶת עַנְפֵיהֶם
כְּמוֹ לִלְטִיפָה.
הָעֵצִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁלִּי
הִפְסִיקוּ לַחְשֹׁב מִזְּמַן עַל לְטִיפוֹת,
הֵם מְרֻכָּזִים בַּמְּשׁוּגוֹת
שֶׁל הַחַיִּים.
הַמַּשְׁמָעוּת הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת הִיא לְפִיכָךְ
מַשְׁמָעוּת הַקֹּר הַחוֹדֵר.
לְמַעְלָה מִכֹּחוֹתַי לְתָאֵר שׁוֹאָה
בְּמִלִּים נוֹקְבוֹת יוֹתֵר.

With a Blue Thread – Samuel Bak
דילוג לתוכן