דפנה שמשוני | שירֵי עצים

*

זֶה הַפַּס
שֶׁאֲנִי רוֹצָה לְהַשְׁאִיר אַחֲרַי
נוֹגֵעַ
לֹא נוֹגֵעַ
נִמְהָל בִּמְחָטֵי הָאֹרֶן הַיְבֵשׁוֹת
מְלַטֵּף אֶת הַקַּרְקַע
זָז
וְנֶעֱלָם

 

*

מַה תֹּאמַר לָעֵץ
זֶה שֶׁתַּחְתָּיו נֵשֵׁב
זֶה שֶׁכֻּלָּם מַכִּירִים בְּמִגְרְעוֹתָיו
וְרַק הוּא
מִתְאַמֵּץ לִגְדֹּל
לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לִשְׁכֵנָיו
לְהַגִּיעַ בִּפְאֵר עֲנָפָיו
מָקוֹם אַחֵר
לִפְנֵי שֶׁיִּיבַשׁ וְיִתְלַקֵּחַ
לְצִדּוֹ סְלָעִים טוֹבִים לִשְׁכִיבָה
לִישִׁיבָה
לִמְנוֹחָה
בִּקְצֵה הַחֶלְקָה
רַסֵּק גְּזָעִים וַעֲנָפִים
מֵעִקַּר חֶלְקַת אֲדָמָה חֲשׂוּפָה לַשֶּׁמֶשׁ
לֵךְ תֹּאמַר מַעְלָה לָעֵץ:
דַּע מֵאַיִן צָמַחְתָּ וּלְאָן תִּגָּדַע
אַל תִּפְתַּח בַּקְּלָפִים לָעֵץ
אֱסֹף בְּשֶׁקֶט אֶת סִפְלֵי־הַקָּפֶה
שֶׁלֹּא יִתְיָאֵשׁ בִּצְמִיחָתוֹ

 

*

פַּעַם הָיִיתִי בַּשָּׂדוֹת הַחוּמִים
עָקַבְתִּי אַחַר כֶּרֶם הַזֵּיתִים שֶׁעָמַד מֵרָחוֹק
פַּעַם נָגַעְתִּי בְּחִטָּה יְרֻקָּה
וְרָאִיתִי שַׁבְּלוּלִים אַמִּיצִים מְטַפְּסִים בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעוֹל
וְעוֹרְבִים עָפִים
כְּשֶׁאַף אֶחָד לֹא עוֹצֵר לְצַיֵּר אוֹתָם
פַּעַם קַצְּרוּ אֶת הַשָּׂדֶה
וּבָעֶרֶב דָּפְקוּ עַל דַּלְתִּי שְׁנֵי זָרִים:
מְתֻכְנָנִים שָׁם בִּנְיָנִים

 

צילום: דפנה שמשוני

 

 

 

 

תוכן נוסף לקריאה

ספר חדש חושף חמלה כלפי האסירים והתלמידים שלימדה וגם אל הקרובים אליה, בני ביתה, האהובים הקרובים והרחוקים: ספרה ה־17 של שושנה ויג עוסק בתודעה שבין שלושה מעגלים בחייה של הדוברת: המעגל המשפחתי, המעגל האישי-רומנטי והמעגל, שעיקרו התבוננות פואטית על חיי האסירים בבית-הסוהר שבו עבדה בעבר כמורה.

דילוג לתוכן