יהודה ויצנברג ניב | שיר

זיכרון שאני נושא עמי

1
זִכָּרוֹן שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי שָׁנִים רַבּוֹת
מֵאָז הֱיוֹתִי יֶלֶד בֶּן־זְקוּנִים:
בְּבֹקֶר אַחַת הַשַּׁבָּתוֹת, רַצְנוּ בִּתְזָזִית
אֲנִי וְאָחִי הַבְּכוֹר בֵּין חַדְרֵי־הַבַּיִת
טוֹרְקִים דְּלָתוֹת וְצוֹוְחִים כְּפִרְאֵי־אָדָם.

2
אָבִי שָׁהָה בְּאוֹתָהּ עֵת בְּבֵית־כְּנֶסֶת
וּמְחָאוֹתֶיהָ הָרָפוֹת שֶׁל אִמִּי
לֹא הָיָה בָּהֶן כְּדֵי לְרַסֵּן אוֹתָנוּ.
בְּשָׁלָב מְסֻיָּם אָחַזְתִּי בְּחֻלְצָתוֹ שֶׁל אָחִי
והוּא בְּלַהַט הַמִּשְׂחָק טָרַק
אֶת דֶּלֶת הַסָּלוֹן עַל אַחַת מֵאֶצְבְּעוֹתַי,

3
הַנֶּזֶק הַמִּיָּדִי הָיָה אָבְדַן דָּם וְאָבְדַן הַצִּפֹּרֶן,
כְּפֶסַע הָיָה בֵּינִי לְבֵין אָבְדַן הָאֶצְבַּע.
הַכְּאֵב שֶׁהִגִּיעַ עַד לִבִּי אֲנִי זוֹכְרוֹ עַד הַיּוֹם.
אִמִּי שֶׁנִּזְעֲקָה לְקוֹל צִוְחַת־אֶצְבָּעִי חָבְשָׁה אוֹתִי
וְעָשְׂתָה כְּמֵיטַב־יְכָלְתָּהּ כְּדֵי לְהַרְגִּיעֵנִי.

4
אָחִי הַבְּכוֹר, אָחוּז מוּסַר־כְּלָיוֹת
וְרִגְשֵׁי אַשְׁמָה, עָמַד כָּל־הָעֵת לְצִדָּהּ,
בָּרֶגַע שֶׁרָאִיתִי עַל פָּנָיו כַּמָּה נוֹרָא מַצָּבוֹ
וְכַמָּה נוֹגֵעַ לְלִבּוֹ סִבְלִי, סָלַחְתִּי לוֹ.

5
אָבִי עִם חֲזָרָתוֹ מִבֵּית־הַכְּנֶסֶת רָאָה אֶת פָּנָיו
הַחִוְּרוֹת שְׁטוּפוֹת־הַדֶּמַע שֶׁל בֶּן־זְקוּנָיו,
בָּחַן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַמְּדַמֶּמֶת־הַתְּפוּחָה
וּבְמִין תְּגוּבָה שֶׁל כַּעַס־נְקָמָה שֶׁלֹּא הָיִיתִי
מוּדָע לְקִיּוּמָהּ עַד אָז, הֵסִיר אֶת חֲגוֹרָתוֹ

6
הִסְתַּגֵּר בַּחֲדַר הָאַמְבַּטְיָה עִם אָחִי הַבְּכוֹר
וְהִצְלִיף בּוֹ, עַד שֶׁאִמִּי הִצְלִיחָה לְחַלְּצוֹ.
זֹאת לְמֵיטַב־זִכְרוֹנִי, הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה־הָאַחֲרוֹנָה
שֶׁאָבִי הִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחֲגוֹרָתוֹ לְמַטְּרוֹת עֲנִישָׁה.