רני רוזנטל | חמישה שירים

האצבע על ההדק

הִיא חֵלֶק מִמְּךָ
מְגָרֶדֶת, מְמַשֶּׁשֶׁת, מְחַטֶּטֶת,
מַצְבִּיעָה, עוֹנֶדֶת, כּוֹתֶבֶת, אוֹהֶבֶת, סוֹחֶטֶת,
הַזְּרוֹעַ הַמְּבַצַּעַת שֶׁלְּךָ
בְּעֵת מִבְחַן רַעֲשֵׁי הָרֶקַע מִתְגַּבְּרִים, שְׁלִיחִים
רְדוּמִים מִתְעוֹרְרִים, מִתְדַּפְּקִים בְּכֹחַ עַל דַּלְתָּהּ
טוֹעֲנִים לְחוֹבָתָם לָקַחַת חֵלֶק
בְּהַחְלָטָה כֹּה גְּדוֹלָה לְאֶצְבַּע כֹּה קְטַנָּה
אַךְ הִיא מְצַיֶּתֶת לְיָדְךָ
וְיָדְךָ – יָד עַל הַלֵּב –
מְצַיֶּתֶת רַק לְךָ


לטאה ונמלה

עַל אֶבֶן גְּבוּל לְטָאָה הִתְחַמְּמָה בַּשֶּׁמֶשׁ
כְּאִלּוּ זוֹ אֶבֶן רְגִילָה. עֲצוּמַת עֵינַיִם, מְנֻמְנֶמֶת,
לֹא הִפְגִּינָה מוּדָעוּת לְמִקּוּמָהּ הָרָגִישׁ
הָאֶבֶן נִרְאֲתָה לֹא בִּמְקוֹמָהּ כִּבְיָכוֹל תָּקְעוּ אוֹתָהּ
בְּאֶמְצַע שָׂדֶה נֶגֶד רְצוֹנָהּ
מִסָּבִיב נוֹף שָׁקֵט כְּמוֹ הַיָּם בְּסוֹף סֶפְּטֶמְבֶּר
צִפּוֹרִים הִתְעַסְּקוּ בְּעִנְיְנֵיהֶן, רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם
נָשְׁבוּ חָפְשִׁיּוֹת כְּאִלּוּ
אֵין תַּחְתָּן אֶבֶן גְּבוּל. מִתַּחַת לִפְנֵי הַשֶּׁטַח נִרְשְׁמוּ
פְּעִילוּיוֹת. נְמָלָה טֵרִיטוֹרְיָאלִית טִפְּסָה עַל
הָאֶבֶן מַמְשִׁיכָה בְּסַבְלָנוּת לִכְבֹּשׁ אֶת הָעוֹלָם


עַלי דַוָואבְּשֶה

אַתֶּם שֶׁחִנַּכְתֶּם עַל בִּרְכֵּיכֶם
עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים
לְדוֹר שֶׁעוֹבֵד אֶת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ
וּמוֹצִיא מִתּוֹכוֹ שׂוֹרְפֵי עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים
וְחוֹגֵג אֶת מוֹתָם בְּרִקּוּד סַכִּינִים
וְאַתֶּם מְבָרְכִים!
אֵל מָלֵא רַחֲמִים מְלַוֶּה נִשְׁמַת יֶלֶד קָטָן
עוֹלֶה בְּלֶהָבוֹת. הַשָּׂטָן מַפְנֶה מַבָּטוֹ בְּאֵימָה
וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה. לֹא נְהִי
בְּכִי תַּמְרוּרִים, לֹא קוֹל בָּרָמָה


הגיבור האלמוני

הוּא שָׁקוּף וְאִי אֶפְשָׁר לְזַהוֹת אוֹתוֹ וְאוּלָם
אִם יַחֲלִיט לְהִתְגַּלּוֹת בְּפָנֶיךָ אֵין סָפֵק שֶׁמְּחַכָּה לְךָ
הַפְתָּעָה. לֹא פָּרַשׁ, לֹא נָח עַל זֵרֵי תְּהִלָּה, הַפֶּסֶל
הוּא רַק הַסְוָאָה. עֲבוֹדָתוֹ הִתְחִילָה כְּשֶׁהָפַךְ אַלְמוֹנִי
וְאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת לְעוֹלָם
גִּבּוֹרִים שֶׁשְּׁמָם הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם מַעֲנִיקִים אוֹתוֹ
לִרְחוֹבוֹת וּמְכַּכְבִים בָּאוֹטוֹבּוּסִים בְּפִיהָ שֶׁל נַעֲרָה
שֶׁקּוֹרֵאת בִּשְׁמוֹת הַתַּחֲנוֹת. הוּא,
עָטוּף בִּגְלִימַת הָאַלְמוֹנִיּוּת נִקְרָא לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ
לְלֹא עוֹרְרִין, לְלֹא לוּחַ זְמַנִּים, מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים,
יֶשְׁנָהּ דְּרִישָׁה קְבוּעָה לְשֵׁרוּתָיו הַטּוֹבִים
בְּכָל זֹאת כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֵר
דֶּרֶךְ אַלּוּף מַנְדְּלֶר, רַב אַלּוּף אֶלְעָזָר, מַמְשִׁיךְ
בְּגִבְעַת הַתַּחְמֹשֶׁת, יִגְאָל אַלּוֹן, הַפַּלְמָ"ח, שַׁעַר
הַגַּיְא, הַגִּבּוֹר הָאַלְמוֹנִי, לוֹחֲמֵי גָּלִיפּוֹלִי, מֹשֶׁה דַּיַּן,
שְׂדֵרוֹת הַחִי"ל, הַהֲגָנָה, צַהַ"ל, לֶחִ"י, מַחַ"ל,
גִבְעָתִי, בַּר לֵב, שֵׁשֶׁת הַיָּמִים-
תּוֹקֵף אוֹתִי רָצוֹן עַז לְגָוֶן עִם רְחוֹב פֵּרוֹת
יַעַר, רְחוֹב שָׁלוֹם וּבְרָכָה, רְחוֹב וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ


מחשבות לפני השינה

חָשַׁבְתִּי עַל הַקַּו הַמַּפְרִיד בֵּין שָׁחֹר וְלָבָן
הוּא שָׁחֹר? הוּא לָבָן? טוֹבֵי הַמּוֹחוֹת לֹא יוֹדְעִים
לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלָה פְּשׁוּטָה
קַו חֲסַר צֶבַע, נֶפַח, שֶׁטַח, אֵינוֹ נִתְפָּשׂ בַּחוּשִׁים
וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ. לֹא יוֹדְעִים אִם הוּא קַיָּם אֲבָל
יוֹדְעִים שֶׁהוּא מַפְרִיד. עַל סְמַךְ מָה?
אוּלַי הוּא לֹא מַפְרִיד? אוּלַי הוּא מְחַבֵּר?.. הַתִּקְוָה
שֶׁאִבְּדָה אֶת הָאֵמוּן
וְנוֹאֲשָׁה מִלְּהַצִּיעַ אֶת עַצְמָהּ בּוֹחֶרֶת
מְקוֹמוֹת לֹא צְפוּיִים לְהַשְׁאִיר בָּהֶם עֲקֵבוֹת

בילי הנער 1880

תוכן נוסף לקריאה

הספר ה"לא-חינוכי" של יהודה אטלס האם מותר לספר לילדים סיפור שסופו אינו אופטימי? האם מותר לגלות לילדים שיש בחיים בעיות, כישלונות, צער? האם מותר לספר לילדים סיפורים "לא חינוכיים", שסופם אינו מתיישב עם תקוות ה"הפי אנד" של הקורא הצעיר? האם מותר לספר לילדים סיפור שסופו מאכזב? כל זאת בספרו החדש של יהודה אטלס!

דילוג לתוכן