שיר חייק & שני סיפורים

זמן השמלה

במקום שבאתי ממנו לא היה שום הבדל בין נשים וגברים. כולם התלבשו אותו דבר, דיברו אותו דבר, עבדו באותן עבודות ואולי גם חשבו אותו דבר, את זה אי אפשר לבדוק. שמלות היו רק בספרים יפים ומעט רומנטיים שקראתי. שם תמיד התאהבו באישה יפה שלבשה שמלה קצרה או אדומה. או אפילו סתם שמלה פשוטה בספרים המעמיקים יותר. איש לא כתב על אישה במכנסיים ולא התאהב באישה במכנסיים. קיבלתי בהכנעה ובטבעיות את העובדה שבי איש לא יתאהב. זה נראה לי הגיוני יותר מאשר ללבוש פתאום שמלה. וכך חלפו להם נעוריי. לא התעמקתי בנושא רדוד זה. היו דברים יותר חשובים מאשר פרטי לבוש או התאהבויות בנות חלוף.

וכך חלפו להן שנות העשרים. וכך חלפו להן כמעט כל שנות השלושים שלי. עד שיום אחד בעודי תופרת כתפייה בשמלה של חברה שהשתמשה רבות בכישורי הרקמה, התפירה, הגזירה וההדבקה שלי – שאגב גם בנים מהמקום שלי ידעו לעשות – לבשתי אותה. רק בשביל לראות איך זה נראה במראה. רק בבית.

הסתכלתי בעצמי ודמיינתי איך הייתי נראית כילדה בשמלה. איך חיי היו אז מתנפנפים כשמלות ברוח. קלים, דקיקים ומרגשים.

יצאתי מהבית בכפכפי האצבע שלי. אם היה לי שיער ארוך הייתי עושה קוקיות ואפילו מדלגת על המדרכה. כשהגעתי לתור שלי במכון לפיזיותרפיה, שקבעתי מזמן בגלל הכאבים ברגליים, קיבל אותי אורי בחיוך נבוך. כנראה נראיתי מוזר. אמרתי לו שאני סובלת מכאבי רגליים בגלל שכל החיים הלכתי רק במכנסיים. הוא לא ידע מה להגיד אז הוא פשוט ביקש שאוריד את הכפכפים והתחיל לבדוק את כפות הרגליים שלי. עמדתי ככה יחפה, בכל המובנים שיש למילה הזאת, והוא לחץ והשווה ודיבר, לא שמעתי מה, ולבסוף קם מהרצפה ואמר שהוא יודע איזה טיפול צריך ושאקבע תור נוסף. בזמן שנכנסתי בחזרה לכפכפים הוא הספיק לצאת אל המזכירה ולהגיד לה משהו. בטח כמה כסף לגבות ממני, חשבתי. בדרכו חזרה הוא חייך אליי, הסתכל שוב על הרגליים שלי, והלך לטפל בבאים בתור.

המזכירה דליה, ראיתי על התג שענדה, הייתה מבוגרת ומלאה אמפתיה או ערמומיות. היא הסתכלה בי במבט נעים ואמרה: "הוא ביקש בעוד יומיים בשעה שמונה, את יכולה?"

"כן", מלמלתי.

"אה, וכדאי לך לתקן שם את הכתפייה, היא עומדת להיקרע", אמרה לי דליה בדרכי לדלת והצביעה על השמלה.

זמן השמלה שלי פג, חשבתי. אנסה את זה שוב בעוד יומיים בשמונה.

התייצבתי אחרי יומיים קצת לפני שמונה. התרגשתי כמו לפני ראיון עבודה, רציתי שאורי כבר יראה את השמלה שהספקתי לקנות עוד באותו יום אחרי שיצאתי מהביקור הראשון כאן. חיכיתי הרבה זמן. אני ודליה עם המבטים הלא מובנים שלה. אחרי שכל מיני אנשים יצאו ויצאו הוא סוף־סוף בא וקרא לי.

"מצטער על האיחור, היה כאן מאוד עמוס היום וביקשתי שאת תהיי האחרונה כדי שיהיה לי הרבה זמן. אני צריך לשאול אותך כמה דברים לפני שנתחיל, אכפת לך?"

רק אני מדמיינת משמעויות שונות במה שהוא אומר או שכך הוא מסביר לכולם? זה בגלל השמלה? ולמה דליה מחייכת?

לא יודעת איך, אבל מתוך כל השאלות היבשות שלו מצאתי את עצמי מדברת על אורז. והוא ענה לי על אורז. והוא כבר לא רשם כלום בכרטיסייה שלו. הוא הזיז את הכיסא שלו לצד שלי של השולחן, התיישב מולי וביקש לראות את אחת הרגליים. ישבתי מולו ורכנתי מעט קדימה כדי להגיע לרגל. הוא רכן כדי לבחון אותה. נפגשנו במצח. חשבתי לעצמי: האם דליה עוד שם או שהלכה כבר הביתה? ואז הוא נישק אותי. עצמתי עיניים וחשבתי על נעוריי חסרי השמלות שתמו עכשיו, כמעט בגיל ארבעים. עצמתי עיניים והתאהבתי באורי, בשמלה וברוח שנכנסה מהחלון.

אולי זו התאהבות חסרת פשר, רדודה ובת־חלוף, הרוח תשכך, השמלה תתבלה וגם אורי יחזור הביתה לאישתו היפה ולבנו, אבל היא תמצית כל מחשבות נעוריי שהתגלו כנכונות.

אנה היפה

אחרי שחזרתי מלבקש בצל מאנה, למרות שהמשכתי לבשל, למרות ששרון גזר פתיתי שלג מנייר, למרות שהטלפון צילצל ושראשי עוד היה טרוד מעניין לא פתור מהעבודה – הצלחתי לעצור הכל, לחשוב לרגע על אנה ולבכות.

אנה שכנה שלי כבר הרבה שנים. יש לה ילדים בערך בגיל של הילדים שלי. יש לה חתולה יפה ושחורה. היא פרודה או גרושה דבר ששמתי לב אליו בערך שנה אחרי שקרה. אני לא שואלת אז אנשים לא מספרים.

אנה היפה, החייכנית והעצובה. שמחנכת את הבנים שלה בנוקשות, כמו ברוסיה. אולי כמו שחינכו אותה. עד היום לא הייתי בבית שלה. גם עכשיו לא תכננתי להיכנס, חשבתי לחכות ליד הדלת, אבל היא התעקשה להזמין אותי פנימה. ואז זה התחיל. הרגשתי את העצב הענק הזה שלה.

"מה זה? פתיתי שלג?" שאלתי כשראיתי את הקישוטים הכל-כך לא ישראלים שהיו דבוקים על החלונות הסגורים.

"אין לך מושג כמה זה קל לעשות. הנה אני אראה לך", היא אמרה לי בהתלהבות במבטא העדין שלה וחייכה אלי.

"השארתי את האוכל שמחכה לבצל על האש", ניסיתי להתחמק. פחדתי להכנס לחורף שלה. אבל אנה כבר נתנה לי לבחור בצל והביאה נייר לבן להראות לשרון שלי, שהציץ מאחורי גבי, איך עושים אותם.

אנה היפה גזרה פתית שלג מושלם. הסתכלתי עליה ועל הבית העצוב שלה. באמת אני לא יודעת למה עצוב. היא מחייכת והבית מסודר חמוד. הילדים עסוקים. אולי כי היא כל-כך שַמחה שבאתי פתאום ועוד ביקשתי טובה קטנה. כבר עברתי ארבעה שכנים שלא היו בבית או שלא היה להם בצל. אנה הצילה אותי. היא הצילה אותי כי בזכות הבצל שלה לא חשדו בני ביתי שאני בוכה בגללה. בגלל שהרגשתי שאני עוברת דרך מסך של ברזל כשאני הולכת ממנה. שהיא כל־כך רוצה שאשאר כי היא לא יכולה יותר להיות יפה וחייכנית. שהיא תשמח לשבת פה עם מישהו מעל גיל תשע. היא תראה לי עוד קישוטים על החלונות בחדרים האחרים. אני יכולה גם סתם לשבת ולא לעשות כלום. אפילו לא לדבר. לשתות משהו ואז ללכת.

"השארתי אוכל על האש", אמרתי וחזרתי הביתה עם הילד היחף שלי שכבר לא היה יכול לחכות ולעשות בעצמו פתיתי שלג.

ואז עצרתי הכל ובכיתי. והבית שלי התמלא פתיתים לבנים מנייר. ואני חושבת שאם אנה היתה יודעת איזו השפעה יש לה עלי היא לא היתה כל־כך עצובה.