פַּעַם עוֹלָמִי הָיָה אַשְׁלָיָה.
דִּמִּיתִי עוֹלָם לֹא קַיָּם.
רָאִיתִי
צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת עַל בּוּעוֹת סַבּוֹן, נִצְנוּץ פְּלָדָה כָּחֹל בִּכְנַף יוֹנָה
שְׁקִיעָה, זְרִיחָה, צוּרַת עָנָן –
כָּל אֵלֶּה הָיוּ לִי אַשְׁלָיָה,
אַשְׁלָיָה בַּת חֲלוֹף.
וְאוּלַי,
גַּם אֲנִי וְאַתָּה,
הַחַיִּים בַּיֻּמְרָה שֶׁל חֲשִׁיבוּת
בְּחִפּוּשִׂים אַחַר סִבָּה וְתוֹצָאָה
הָיִינוּ אַשְׁלָיָה.
אֲבָל עַתָּה –
זֹאת לֹא אַשְׁלָיָה…
זֹאת מְצִיאוּת חֲדָשָׁה.
רַעַם פִּיצוּצִים
קוֹלוֹת יֵרוּט
שְׂרֵפַת בָּתִּים
חֲטוּפִים…
חֲלָלִים…
הֲתַמָּה הָאַשְׁלָיָה?!
