כמו אבא
כמו אבא, במלאו –
משען עד תומו,
מבצר רדום לידה
מושיט היה יד רגע לפני ובנפילתה,
עוגן סירה ישנה, מתייצב חשוך הדור,
כמו ילד עתיקות האומה, לסכנה יאמר: חטא,
לשואה – יסרב, ולגורל, למזל, למחלה: עבור.
שם, באותה נקודה, לידה, במקומה, בצנעה,
בגאווה נשאר כמו הסיבה האחרונה לאהבה.
כשהיא התהלכה נכה, מאחורי גבה בכה.
ולה, שזעקה בפה המרושת: אין זו חכמה
לשמור על כל אחת! ענה: זה לא נורא.
וכעבור חיים, רק אז סיפר מה שתמיד ידע –
בה התגלמות האהבה. והוסיף, שאחרי הכול האבות
לא בשכול, לא בחיים.
הוא אמר
הוא אמר: לא חשוב העבר,
עכשיו הזמן להיות מאושר.
היא אמרה: אין דבר כזה – מאושר
טרם נאמר, העבר.
הוא אמר שלא נוח להמשיך,
ואולי מכאן, פסק זמן. כמובן, כמובן:
עשינו מאמץ מסודר,
אין דבר,
נעלה למסדר הפרידה.
כך גם אבא פעם טרם מותו הסכים:
אין דבר, כמובן, לא התכוון להטריד, רק שאל,
רק אולי יש לנו מקום בשבילו?
לא היה, לא קרה דבר,
לפרידה קרועי הצוואר אנו.
