שני סיפורים | יואב רותם

אחת עשרה

הוא תמיד היה ילד עקשן. מהרגע שיצא מהבטן של אמא שלו, ועד ליום שבו סוף סוף נתן לעצמו לבכות על הקבר שלה.

כאשר עבר לבית הספר החדש, בשכונה החדשה אליה עברו אחרי המקרה (שלצערו ולדאבונו של אביו, היה באותו היישוב, אפילו קרוב יותר לבית הקברות) – הוא לא הסכים לשחק עם שאר הילדים. הייתה לו עובדת סוציאלית צמודה, אבא אוהב וגם שתי אחיות גדולות שהיו שם כדי לחבק, להרים ולנסות לעזור. אבל הוא תמיד היה ילד עקשן, ואם הוא החליט שהוא לא הולך לשחק עם הילדים האחרים – אלוהים בכבודו ובעצמו לא יכול היה להזיז אותו מעמדתו.

הם קראו לזה אחת עשרה, או ״נו, אתה בא לשחק חתשרה?!״ כמו שהיו אוהבים לצעוק לו מדלת הכיתה, כשישב שם בשורה האחרונה בכיתה כשההפסקה החלה.
״לא״.
מה כבר היה אפשר להרחיב? הוא לא רצה, זה היה די פשוט.

אילון אהב לקרוא. וזה לא שהוא לא אהב לשחק כדורגל, פשוט זה היה המשחק שהיה משחק עם אמא שלו מאז שזכר את עצמו.
אבא שלו היה בצבא, קצין של משהו. הייתה לו כומתה שחורה, ואחרי זה אחת אדומה, ואז ירוקה. אילון מעולם לא הצליח לעקוב. גם ככה הוא לא היה רואה אותו הרבה.
אז אמא הייתה זאת שלקחה על עצמה את האחריות להנחיל לילד תרבות וספורט וכל דבר אחר שילד יכול להתעניין בו. גם ספרים.

אילון יכול היה להישבע, בינו לבין עצמו שכן הוא מעולם לא הסכים לפתוח את זה לא מול העובדת הסוציאלית, לא מול הפסיכולוגית הפרטית, ובטח שלא מול אביו או אחיותיו – שהוא זוכר את היום של התאונה לפרטי פרטים.
הוא היה אצל דין, חבר שלו מהכיתה. דין גר ממש במרחק שתי רחובות מהבית הישן של אילון, הבית בו גרו אז כמשפחה שלמה.
הם הלכו אליו אחרי בית הספר, זה היה יום ראשון. אמא של דין הכינה להם שניצלים ופסטה ברוטב עגבניות, והם אכלו מול פרק של ארתור.
הוא זכר גם בדיוק מה קרה בפרק, כי ממש ברגע בו באסטר ופרנסין עלו על האופניים והתחילו במירוץ שתכננו במשך כל אותו הפרק – הטלפון בבית של דין צלצל.
אבא של דין היה גם קצין. אבל במשטרה. הוא נמנם על הספה שמאחוריהם. הצלצול הרועש הפעיל לו את האינסטינקטים המשטרתיים, ותוך חמש שניות הוא כבר הרים את השפופרת, אמר ״כן. אוקי. כן. הבנתי. אני מגיע.״ וניתק.
הוא זכר שהוא הרגיש משהו. הוא ידע שמשהו רע קרה.
זו לא הייתה הפעם ראשונה בה אילון ראה את אבא של דין הולך ככה אל הטלפון, עונה בענייניות, מתלבש בזריזות ויוצא. אבל הפעם זה היה שונה.

הוא היה על הברכיים על יד שולחן הקפה שבסלון. המבט שלו היה מופנה ב־90 מעלות לשמאל אל עבר רמי, אבא של חבר שלו.
רמי הסתכל על הילד בחזרה.
ואילון ידע.
מבלי לומר מילה, רמי יצא מהבית תוך שהוא מסדר על עצמו את החולצה עם הדרגות. אילון נותר קפוא. הוא חיכה לטלפון נוסף שיגיע אל הבית הזה בדקות הקרובות, בוודאות.

הטלפון מעולם לא הגיע, אבל אבא שלו בהחלט בא.
כמו מלאך המוות שמגיע מבלי להודיע וללא דפיקות של נימוס על הדלת, אבא של אילון נכנס אל הבית. זה היה אולי עשר דקות לאחר שאבא של דין יצא, אבל עבורו זה הרגיש כמו נצח.
אילון היה ילד עקשן. הוא לא הסכים לקבל את זה. גם כשהסבירו לו על התאונה, ועל איפה אמא נמצאת עכשיו, ומה זה אומר שיש מוות בעולם, ושהוא לא פוסח על אף אחד.

הוא היה אז בכיתה ב׳. הפסיכולוגית אמרה לו שבכיתה ב׳ אתה אמור לזכור דברים, אבל יותר כרגש וזיכרון כללי, ולא לפרטים. היא הייתה אישה מטומטמת.

את דין הוא רצה לשכוח. גם ככה הוא לא יכול היה להיכנס יותר לבית שלו מאז אותו היום. את המעבר לשכונה החדשה, שהייתה בערך 4 דקות באופניים מזו הישנה, הוא לא אהב. הבתים היו כולם חדשים וריקים מתוכן. כל הגינות היו מטופחות מדי, הכבישים עוד שחורים מהאספלט אשר טרם נשחק. אפילו מגרש הכדורגל היה חדש ויפה מדי.
הוא התגעגע לפעם.

ביום הראשון של כיתה ג׳, כולם הסתקרנו מהילד החדש. שום דבר באילון לא היה חריג או מיוחד, במראה הכוונה, אבל מאז ומתמיד היה בו איזה מגנט כזה שמשך תשומת לב ועניין מהסביבה. ״זה השקט הפנימי שלך״, ככה אמא הייתה נוהגת לומר, כשהיה מספר לה על כל החברים שיש לו בבית הספר.
השקט הפנימי הזה אולי עוד התקיים שם איפושהו בקרבו כאשר נגמר החופש הגדול וכיתה ג׳ החלה, אבל הוא כבר לא ידע איפה למצוא אותו.

– ״נו אילון. אתה בא איתנו? שושי אמרה שהיום זה היום שלנו באספלט!״. זה כבר היה סוף החודש הראשון ללימודים, והוא התרכך אליהם קצת. אבל אילון היה ילד עקשן. כף רגלו לא תיגע בכדור, את זה הוא החליט בתחילת השנה. אז לא היה להם סיכוי.
– ״לא אני לא בא. אני הולך למגרש חול. יש שם הפסקה פעילה. תבואו לשם אם אתם רוצים.״
המגנט כנראה עוד פעל שם איפושהו, כי בתור מסודר, ששת חבריו הלכו אחריו יחדיו אל מגרש החול, עם כדור הכדורגל בידיהם.
הבחירה לא היה אידיאלית. במגרש החול לא קרה יותר מדי, ובין חבורת הבנות ששיחקה תופסת, וילדים בכיתה א׳ שציירו בחול, לא היה הרבה לעשות.
– ״נו אילון. באנו איתך לחול, עכשיו אתה צריך לבוא איתנו לאספלט.״
– ״תלכו. אני לא רוצה.״ לא הייתה לו סבלנות לויכוחים.
– ״אבל מה זה לא הוגן אילון. צריך לעשות גם וגם. אמא שלי אמרה לי ש…״
הוא לא היה מועד לאלימות ולהתפרצויות של רגשות. אבל הדחיפה שהילד הזה קיבל שניה לאחר מכן, הוא כנראה לא ישכח גם בחתונה שלו.
התנצלות הוא לא הסכים לתת, כי הוא לא חשב שטעה במה שעשה. אסור לדבר על אימהות. בטח שלא על של עצמך. שושי המחנכת של אילון ושל הילד השני התעקשה, אבל גם היא הבינה במהרה, לא לפני שעירבה את המנהלת ואת אבא של אילון – כי זה מאבק חסר סיכוי.

אך התברר במהרה, כי אילון הוא לא הילד העקשן היחידי בבית ספר יסודי מעיינות, וחבורת הצוציקים שהיו חבריו לכיתה לא הסכימה לוותר לו. כל הפסקה גדולה, ללא יוצא מן הכלל, המשפט המוכר, שהפך להיות מאוס ושנוא על כל שאר הילדים בכיתה, היה מושמע בקולי קולות מדלת הכניסה אל עבר השורה האחרונה ״אילון! נו, אתה בא לשחק חתשרה?!״
התשובה נותרה זהה.
״לא״.
גם בבית של אילון, נראה היה שהעקשנות נהייתה למחלה ויראלית. הילד נהג להסתגר במשך שעות בחדר הקטן והחדש מידי, עליו אחיותיו הגדולות לא הפסיקו לדפוק. בסוף הן היו נכנסות, בלי אישור מבעל הבית, קופצות על המיטה, משמיעות מוסיקה בקולי קולות, ומנסות לשכנע אותו לבוא איתן לסרט, לצאת לאכול גלידה, או לפחות לרדת אל הסלון. שיוכלו להעביר קצת זמן ביחד כמשפחה.
אף על פי שאילון עשה כמיטב יכולתו להישאר אדיש לתחנונים והבקשות שנערמו, אפשר היה להבחין כי משהו זז בפנוכו.

אל ההפסקות הוא כבר היה יוצא בקלות וגם הגיע לבקר מדי פעם במגרש האספלט. הוא לא היה מוכן לשחק כמובן, אבל הוא עמד שם בצד, לצידם של חבורת הילדים הפחות-מוכשרים פיזית, וצפה.

ביום שביקשו ממנו להיות שופט, אפילו הוא עצמו הופתע כשבאינסטינקטיביות יצא לו ״טוב״.
את הצעדים הראשונים על המגרש הוא כנראה יעדיף לשכוח. עלתה בו תערובת של אשמה, בושה ותחושת הנאה אסורה. הוא הרגיש שזה פסול.
אבל אפילו נעלי כדורגל אין לו, והוא על תקן של שופט, כך הוא אמר לעצמו בראש. מותר לי, אני לא משחק. אני לעולם לא אשחק יותר, הוא המשיך להדהד לעצמו.
וכך היה למשך אותו החודש. פעמיים, שלוש בשבוע, אילון הסכים לבוא עם החבר׳ה למגרש האספלט, ולשמש כבורר בריבים הקטנים אשר עולים באופן בלתי נמנע באספלט. השקט הפנימי שלו הקל עבורו את תהליך השיפוט. הם מעולם לא ערערו על קביעותיו.
*
זה היה בחודש החמישי לשנת הלימודים, כאשר עולמו של אילון התהפך עליו בשנית. חודש ינואר הגיע, והמשמעות של זה הייתה שעברה שנה.
אבא של אילון הזכיר לו על כך שבוע לפני. ״זה ביום שני הבא אילוני. אני אבוא לאסוף אותך מהבית ספר בשעה שתים עשרה, האחיות שלך כבר יהיו איתי, וניסע לבית הקברות. זה יהיה עצוב, אבל קצת פחות מלפני שנה. בסדר?״. הוא העדיף לא לענות, ואבא שלו לא דחק בו להחזיר תשובה.
הוא העדיף לשכוח מזה.
ביום שני, בשעה שתים עשרה, אילון היה במגרש האספלט. הוא הספיק לבנות לעצמו מעמד כשופט בכיר בתקופה הזו, ומדי פעם, כשהכדור היה עף אליו אחרי עבירה, הוא אפילו העז לגעת בו, להקפיץ פעם או פעמיים. אבל אף פעם לא יותר מכך, שלא ייראה לרגע שהוא משחק ממש.

חגית, שהייתה המורה התורנית באותה ההפסקה באה לקרוא לו. הוא שכח לחלוטין. ״אילון. אבא שלך בשער, הוא מחכה לך. הוא מבקש שתאסוף את הילקוט ותבוא.״ גם הפעם הוא העדיף לא לענות, ובאלגנטיות – התעלם.
שאר הילדים היו יותר ממושמעים מאילון, והמשיכו לבהות במורה.
״אילון? אתה שמעת אותי? אבא בשער.״
הוא סימן לה לא עם הראש, הוא חשב שזה יהיה מספיק כדי לשלוח אותה לדרכה. כולם הרי ידעו כמה הוא עקשן. אבל מבחינת החבר׳ה, זו הייתה הצגה של ממש. הם לא ראו מישהו ממרה ככה את פיה של המורה מעולם, והם רצו לדעת איך הסיטואציה הולכת להתגלגל.
זה התחיל לעלות לו על העצבים.
הוא לא בחר בזה. הוא לא רצה להפסיק להיות שופט במשחק, הוא לא בחר שאבא שלו יבוא עכשיו לאסוף אותו, הוא לא הסכים ללכת לבית הקברות, והוא מעולם לא אמר ״בסדר״ למה שקרה לפני שנה.
– ״אילון! אבא בשער, אתה לא תעמוד פה ותתעלם ממני. תלך אליו עכשיו!״
– ״תסתמי! את תסתמי כבר! אני אלך לאן שבא לי!״ ומבלי להספיק לראות את הפרצופים ההמומים של חבריו לכיתה ושל כל ילד שוודאי היה במרחק סביר מהאירוע, הוא פתח בריצה. לאן הוא לא ידע, אבל שם הוא לא היה מוכן להישאר יותר.

כשהגיע לגדר של הקצה המרוחק ביותר של בית הספר, באיזור שבו שכבות ה׳ ו ו׳ לומדות, המקום שבו ידעת שתקבל מכות אם תלך בהפסקה, הוא נרגע. שיעור חמישי כבר התחיל והוא ידע שלפחות לבינתיים, הוא מוגן שם.
הוא הרגיש את הפנים שלו אדומות, הוא לא ידע אם מריצת האמוק שזה עתה סיים, או ממשהו אחר שבעבע בפנים. הוא התיישב על החול הרך שליד הגדר, נשכב אחורה ונתן לעצמו לשקוע בדמיונות. הוא חשב על כיתה א׳, לפני שנתיים בערך, על הבית הישן, על הכדור של ריאל מדריד שהיה לו בחצר, ואיך שהיה בועט בו בכל הכוח לכיוון של אמא.
היה שקט, העצים רשרשו ברוח הקרה, ובעולם הדמיון היה לו נעים.

כשחזר הביתה בשתיים, אחרי הלימודים, אבא שלו חיכה לו בסלון. הוא היה לבוש בבגדים הנורמאליים שלו, כלומר לא אלו הצבאיים, ואחיותיו היו פזורות במטבח ובסלון.
– ״חסרת לנו אילון. ציער אותי שלא הסכמת לבוא. כששושי באה אלינו לשער לומר ש…״
– ״אני עולה למעלה״. הוא סינן מבעד ללסת נעולה ואגרופים קמוצים. הוא בעצמו לא היה בטוח מאיפה הכעס הזה מגיע.
הם לא עלו אחריו.

היום שלאחר מכן היה רגיל, וכך גם זה שאחריו.
אילון המשיך לשפוט את משחקי הכדורגל, ומבלי לשים לב, הנגיעות בכדור נהיו תכופות יותר ויותר. עד שיום אחד, אחד הילדים צעק לו ״אם אתה כל כך נהנה להקפיץ, אולי תשים נעליים כבר ותכנס למשחק?!״
הוא חשב על זה לרגע. היו לו תנאים ״בסדר. אבל אני רק בהגנה.״

להיות מגן היה התפקיד הכי פחות נחשב על המגרש. גם אלו שנגזרם דינם להיות מבין שומרי הסף של שער הקבוצה, לרוב היו מתפתים ורצים להתקפה בכל הזדמנות שבה התאפשר. אז התנאי לעסקה למעשה היטיב עם שני הצדדים.
בין רגע, השופט עשה הסבה לבלם. אילון השקיט את ההד בראש בכך שחזר על אותה המנטרה בראש ״אני רק מגן, זה אפילו בלי לבעוט בכדור. אני לא הולך לשחק באמת. רק לעזור להם לא לקבל גולים.״ ולאותו היום, זה היה מספיק.
המשחקים נהיו תכופים יותר, והעמדה של אילון במגרש – התקפית יותר. מבלם, הוא התקדם להיות קשר אחורי. שזה ממש אותו הדבר, הוא אמר לעצמו, רק בקישור. לאחר מכן, ביקשו ממנו לעזור יותר בהתקפות, והוא קידם את עצמו להיות קשר אמצעי, מתחת לחלוצים. ״לבשל לגולים״ זה בסדר הוא ספק שאל ספק קבע עם עצמו.
*
זה היה בחודש התשיעי ללימודים, או חודש יוני, כאשר עולמו של אילון התהפך עליו בשלישית. אם היה אלוהים שם בשמיים, הוא ודאי היה מונע את האירוע. זה יותר מדי עבור ילד בן 9 וחצי.
יום שישי הגיע, וזה כידוע היום הכי טוב בשבוע. כאשר זה יום הלימודים האחרון של השנה, אז על אחת כמה וכמה.

משחק הכדורגל הרגיל התארגן. ג׳3 של אילון מול ג׳1. זה היה המשחק הכי חשוב של השנה, לא נופל בחשיבותו מגמר ליגת האלופות עבורם. כבר תקופה ארוכה שהחבורה של אילון לא הצליחה לנצח את ג׳1, והוויכוחים לפני המשחק על מי עולה בהרכב היו עזים. כל ילד אמר את שלו, הם התקוטטו על העמדות, כולם רצו להיות בחוד הפעם, רק שיהיה סיכוי שיכבשו את השער המנצח.
ימיו כשופט היו מאחוריו, אבל אופיו כבורר נותר איתן. הוא עזר לילדים לקבוע מי מוצב איפה. את עצמו, מיקם כרגיל מתחת לחלוצים. זו הייתה העמדה בה שיחק הכי טוב, ושם ידע כי הוא לא צריך לכבוש גולים.
המשחק התחיל כחמש דקות לאחר תחילת ההפסקה.
הדקות הראשונות היו אלימות במיוחד. ג׳1 היו ידועים כחבורה של טרוריסטים, אבל אילון וחבורתו לא היו פראיירים בכלל.
היו תאקלים, ילדים נפלו וקמו, וקהל הצופים היה גדול מהרגיל. ככה זה בימי שישי, ובטח ביום האחרון של השנה.
הוא לא הרבה לגעת בכדור ברוב המשחק, הקבוצה שלו הייתה עסוקה בעיקר בלהתגונן.

עד שאופיר נדלק. מישהו נכנס בו מאחורה והפיל אותו על הרצפה. הוא קם בצעקות, מהאלה שאי אפשר להתעלם מהם – או שאתה צועק בחזרה, או שאתה נותן לו את הכדור לפאול שביקש.
הוסכם על קרן. אופיר התרצה, ולקח את הכדור לעמדה.

תמיד היה לו חוש למיקומים, לאילון. הוא לא בחר בזה, זה היה מולד.
בזמן שכל שאר הילדים התגוששו ביניהם על מקום ברחבת השש עשרה שבקרבת השער, הוא היה כמה צעדים מאחורה.
לבד.
הוא הריח דם, וידע שהרגע שלו קרוב.
אופיר הניח את הכדור על הנקודה בצד, לקח שלושה צעדים לאחור, הניף את הרגל אחורה ובעט בכדור חזק.
בקשתיות של בעיטת כדורגל של שחקן מנוסה, הכדור עשה תנועה של בננה, והגיע למרכז הרחבה. כולם קפצו באותו הזמן, וכאוס נוצר, קשה היה להבחין איפה הכדור נמצא בין כל זוגות הרגליים הבועטות והידיים הדוחפות.
אבל אילון ראה אותו. הוא נורה בין ילד לילד, מתמגנט בעל כורחו לאנרגיה שנמצאת מאחוריו, מחוץ לרחבת השש עשרה.
ותוך כמה שניות בודדות, הכדור הצליח למצוא את דרכו החוצה.
בשילוב קוסמי של צירופי מקרים, הכדור פגע בברך של ילד אחד, משם ניתז לראש של ילד אחר שלא צפה אותו כלל מגיע, וקיפץ החוצה אל עבר אילון.
באינסטינקט בלתי נשלט, אילון הניח את רגל שמאל מלפניו, הרים את הימנית גבוה באוויר, ושחרר בעיטת וולה שלא הייתה מביישת את רונאלדו.
הכדור יצא כמו פצצה בוערת מתותח. מהרגל של אילון, הישר אל הקורה הימנית, ונורה משם אל הרשת.
הזעזוע של קורת הברזל נשמע עד לכיתות.
הצעקות של חבריו לכיתה, כנראה הגיעו עוד רחוק מכך.
הילדים התנפלו עליו, ואם לא היה כזה מפותח לגילו, כנראה היו ממש מפילים אותו לרצפה מרוב התרגשות וחיבוקים.
אבל אילון היה ילד עקשן. והוא החליט שהוא לא משחק כדורגל יותר לעולם. הוא החליט שאסור לו.

הוא נותר קפוא בהתחלה של החגיגות. פניו בין תדהמה לאבל. הוא רצה להיעלם, הוא רצה לקבור את עצמו באדמה.
ברגע שהידיים שחררו ממנו לשניה, הוא ברח.

הוא רץ כמו שלא רץ מעולם. הספרינט שנתן אז, באמצע השנה אחרי שחגית המורה צעקה עליו, החוויר לעומת האחד שעשה עכשיו. הפעם הוא גם לא הסתפק באזור המיועד לשכבות ה׳ ו׳. הוא הגיע עד לחלק בגדר בו יש את הפרצה, ההוא שמאחורי החדר אומנות שליד המשרד של המנהל, וחמק החוצה.
סערת הרגשות השתוללה בכזאת עזות, שהוא אפילו לא התרגש מהמעשה האסור.
הנשימה כבר מזמן נגמרה לו, וטפטופי הזיעה שהתחילו במצח ולא פסחו על אף נקודה בגוף, גם לא היו לו נעימים. אבל הוא לא היה יכול להפסיק.
אז הוא רץ, והמשיך לרוץ. הוא לא הפסיק למעשה, עד שהגיע לשם.

כשנכנס דרך שער הברזל האפור והכבד, הוא לא נתקל באף אחד. זה הפתיע אותו. בפעם האחרונה, והראשונה למעשה, בה היה בבית הקברות, המקום היה כל כך עמוס באנשים שהוא לא יכול היה לעזוב לאבא את היד מחשש שיבלע.
כנראה שכולם אז באו בשביל אמא שלו.
במקום הזה, האוויר עצר מלכת, ולכן גם אילון עצר את נשימתו לרגע.

הוא החל בהליכה איטית על שביל העפר. בית הקברות של כרכור לא היה גדול במיוחד, אבל ממרום גובהו הנמוך, קשה היה להזדטר כמו שצריך.
הוא קיווה שהזיכרון שלו מאותו היום נותר חד מספיק, אבל הבין תוך כדי ההליכה המגושמת ברחבי מקדש המוות הזה, שהוא זוכר טוב יותר את הפרק של ארתור מאשר את הלוויה עצמה. אולי טוב שכך.
בצעד אמיץ במיוחד, הוא החליט לצאת מהשבילים ולהיכנס לשורות הקברים עצמם.
שורות אחרי שורות, בלטות ענק של אבן עם שמות רנדומליים עליהן. חלק מהם נקיים ומטופחים, אחרים שבורים למחצה ומלאים בעשבים הצומחים מתחת.

הוא ראה אותו מרחוק, ומהשנייה בה הבחין בו, אי אפשר היה יותר לעצור את זה.
זה היה הקבר האפור היחיד באותה השורה. היה זה הנצנוץ שהוטבע במרקם המצבה שעשה לו דז׳ה וו מחלחל לאותו היום הנורא.

הפעם הוא לא רץ, הגוף שלו היה חלש מדי בשביל זה.
אילון הלך בנחישות ובהצפה של דמעות שטרם הצליחו לצאת החוצה, אל עבר גוש אתרוג, חלקה מספר 4, שורה 6.
גם כשנעמד על יד הקבר ממש, במרחק של לא יותר ממטר ממנו, הוא לא הצליח להביא את עצמו להישיר מבט. אז הוא הוא עמד שם. כמו חייל בצפירה. בעיניים עצומות ובלב מדמם. הוא עמד שם במשך כמה דקות. בכל כמה שניות אומר לעצמו ״עכשיו. עכשיו תפתח את העיניים״, ופעם אחר פעם נכשל.

מבלי לקבל החלטה של ממש, אילון ירד על הברכיים, כמו באותו היום בסלון של דין, והניח את שתי הידיים על האבן הקרירה. העיניים נותרו סגורות, הם הרגישו כמו שני ברזים ייעודיים לכיבוי אש, והוא לא היה מוכן עדיין לתת להן להיפתח ולהישפך החוצה.
בזוג עיניים קמוצות חזק, אילון הניח לאט ובעדינות גם את הראש על המצבה שנשאה את השם של אימא שלו.
הוא פקח את העיניים וצרח הכי חזק שרק היה יכול.
היונים שמעליו התעופפו בבהלה, ארבעת האנשים שעמדו במרחק של כחמש שורות מלפניו הסתובבו בהפתעה, ואיש התחזוקה עצר לרגע לינוק את הסיגריה שעישן כדי לנסות להבין מה קורה בבית הקברות.

אבל אילון היה ילד עקשן, ועכשיו הוא ביקר את אמא. גם אלוהים בכבודו ובעצמו לא יכול היה להזיז אותו משם.

קותי

כאשר מלאו לי אחד עשר קיצים, אבא לקח אותי לחנות הטלפונים, ההיא שנמצאת מתחת לבאולינג, במתחם הקניות הישן, ההוא שקיים מאז שנולדתי. בטח מלפני. אני חיכיתי ליום הזה כל חיי, או לפחות מאז כיתה א׳ כשאחותי הגדולה קיבלה בירושה את הטלפון נוקיה בצורת הבלטה מאמא.

נכנסנו לחנות הזעירה שלו. היא הייתה בצורת משולש, כאשר הבסיס נמצא איפה שהלקוחות, והקצה המחודד מאגף את המוכר. אפילו בתור ילד צעיר ונרגש היא הרגישה לי קטנטנה. דלת ההזזה מזכוכית שקופה הייתה כזו מכורח הנסיבות, שכן אף דלת בעלת צירים לא הייתה יכולה להתקיים שם, היא פשוט הייתה לוקחת את מירב חלל החנות.

כאשר סגרנו את הדלת אחרינו, כדי שחלילה לא יחמוק האוויר הצונן שהצטבר לו שם, חשתי כי נכנסתי לסיטואציה שגדולה עלי בכמה מידות. היה שקט מתוח, זה הרגיש כמו סצנה ממערבון.
ככה זה במשא ומתן, מישהו צריך לשלוף ראשון, אבל צריך לדעת לעשות את זה בחוכמה.

״אתה תהיה בשקט כשאנחנו מגיעים לשם. הבנת תומר?״ אבא הנחה אותי עוד ברכב. הוא ראה את ההתרגשות על הפנים שלי, או אולי הקפיצות הבלתי רצוניות של כף הרגל על השטיח המלוכלך של הרכב הם שהסגירו זאת. הנהנתי בהתלהבות שסתרה בדיוק את התכלית שלשמה אבא אמר את שאמר. היה גבול לכמה שיכולתי להכיל את הרגשות שלי באותו היום.

הראשון שפצה את פיו היה קותי, אשר החיוך שעל פניו בישר על אופי המילים עוד לפני שנאמרו.
– ״חברים. איזה כיף שבאתם אלי. במה אני יכול לעזור היום?״. אבא שלי לא היה מוכן לשחק לו לתוך הידיים בכזו קלות. הוא בא עם טקטיקה מוכנה מראש.
– ״תקשיב. הילד רוצה טלפון. פעם ראשונה שאנחנו נותנים לו. עכשיו זה לא צריך להיות שום דבר מפואר, לא ההכי חדש ולא דור שלישי. אני לא באתי לכאן בשביל למשכן את הבית על סלולרי. מה יש לך להציע לי.״
כשאבא סיים, הרגשתי צורך להתנצל. אומרים שהפכים משלימים, אבל הניגוד הזה בין אבא שלי לבין קותי, שאפילו אחרי המילים החותכות נותר עומד זקוף מאחורי הדלפק עם חיוך גדול ועיניים טובות, דגדג לי במצפון. אבל אמרו לי להיות בשקט, כל דבר שאומר יכול להרוס לאבא את האסטרטגיה.
אז שתקתי.

– ״הכל מובן בועז ברור לי. אולי נדמה לך שזו חנות קטנה, אבל יש פה יותר ממה שנדמה לעין במבט ראשון. אני בטוח שיש לנו בשביל הילד.״
הוא סיכם בתמציתיות שובבה ״אז ספר לי בחורצ׳יק, איך היית מדמיין את הטלפון הראשון שלך?״.

לא הכינו אותי לזה בתדריך. אני חשבתי שאסור לי לדבר, שזה עסק שנעשה בין גברים. חנויות טלפונים זה ודאי לא מקום לילדים.
התחלתי לגמגם, והראש שלי הסתחרר משפע האפשרויות. סמסונג, מוטורולה ואייפון, אולי טלפון כמו שיש לדין מהכיתה שלי, זה שההורים שלו הביאו לו מארצות הברית שנה שעברה והוא בכלל לא שמר עליו. בשבוע השני שהיה לו אותו, כבר נשבר לו המסך. יומיים לאחר מכן המסך תוקן.

כשחשבתי כבר שיש לי משהו ששווה לומר, אבא שם אותי במקומי.
– ״הוא יכול לדמיין מה שבא לו. כסף מדבר, וכמו שאמרתי, התקציב מוגבל. מאוד. הבטחתי לאמא שלו שאני כן אביא לו סמארטפון, משהו עם מסך מגע וכל זה, אבל לא מבין החדשים, ובינינו, זה גם לא חייב להיות איזו פירמה מוכרת.״

ניסיתי לשמור על פאסון, בחיי. מעולם לא אהבתי לבכות, בטח שלא מול אבא. אבל חיכיתי לרגע הזה יותר מדי זמן בשביל שהוא יהרוס לי אותו עכשיו, ממש על קו הסיום.
בצליעה מילולית מגושמת, עם טפטוף קל על הלחיים ובניסיון לשמור על שקט, ככה שרק אבא ישמע, אפילו שקותי היה במרחק של כ30 סנטימטרים מאיתנו – התחלתי לומר את שעל ליבי.
– ״אבא… אני יודע שאתה לא רוצה להוציא הרבה אבל ממש בא לי את הטלפון הזה של סמסונג. בדקתי גם לפני שיצאנו. הוא מלפני שנתיים, יש הרבה יותר חדשים ממנו. הוא לא עולה הרבה בטח וגם יש אותו לאמא של חבר שלי מהכיתה והיא אומרת ש….״ מעולם לא חשבתי שאצליח לסיים את מה שהיה לי לומר.
– ״זה לא הזמן תומר. הטלפון הזה הוא לא בשבילך.״
– ״אבל אבא… זה אפילו לא הטלפון. הוא מגיע עם עט כזה, שאתה יכול לכתוב איתו על המסך של הטלפון. זה הקטע הכי מגניב בו. אתה ממש יכול לצייר והכל, הוא מגיב לכל מה שאתה רוצה והאפשרויות לא נגמרות ואם רק…״
– ״תומר. תומר מספיק.״ הוא אמר באסרטיביות שאותה שמר רק לפעמים שבהם היינו מול אנשים. ״דיברנו על זה בבית, אני לא מוכן לפתוח את זה שוב. בטח לא כאן. אנחנו באנו בשביל למצוא לך טלפון שתוכל להתקשר לאמא להודיע לה שהגעת הביתה, לשלוח כמה הודעות לחברים שלך וזהו. אתה בן 11, אתה לא צריך יותר מזה״.
בנקודה הזו ידעתי שהפסדתי. כשאבא מדבר ככה, כל ניסיון נוסף לשנות את דעתו דומה לגריפת מים כנגד הגלים. השפלתי מבט, וחיכיתי שנסיים עם זה. לא היה אכפת לי באותו הרגע שקותי ינצח את אבא במשא ומתן הטיפשי הזה עד כדי שלא יהיה לנו מה לאכול בערב.

הם המשיכו לדבר ביניהם, הוא מציע 400, וההוא אומר שאין סיכוי, אבא אומר שאנחנו נלך לחנות אחרת, וקותי מחייך ומוציא ממגירת הקסמים שלו עוד איזה פריט טכנולוגי עתיק.
וככה זה נמשך במשך מעל לחצי שעה, חצי שעה שבה המבט שלי לא זז משתי הבלטות האפורות עליהן עמדתי. לא הייתה שום סיבה להסתכל למעלה.

עד שצ׳פחה קטנה שקיבלתי על הכתף, סימנה לי שזהו זה – יש לנו עסקה.
הסתכלתי אל עבר אבא, שסימן לי עם המבט לכיוונו של קותי.
הוא החזיק בידיו מכשיר כזה, שהיה כתוב עליו סוני, אבל היה נראה כמו איזה איטרציה פנימית של החברה שמעולם לא הייתה אמורה לצאת אל השוק הרחב. הוא היה כבד, מגושם ומלא בשריטות. כשהוא הניח את הטלפון בידיי, לא ידעתי מה לומר.
אז אמרתי את התודה הזו שילדים אומרים כדי לצאת מידי חובה, אותה התודה שמגיעה ממשפחת ה״סליחה״ אחרי שדחפת ילד שמגיע לו ליפול.

אבא חייך אלי את החיוך המרוצה שלו. מעולם לא הצלחתי להבין איך העולם היה נראה מהעיניים שלו. לא היה לו סיכוי להבין אותי, גם אם היה רוצה.
– ״החיוך שלו שווה הכל תאמין לי יא קותי. יאללה נו, אז כמה אמרנו? 500 כן?.״
– ״550 בועז. אתה יודע שסגרנו 550.״
– ״בטח בטח. מכל הדיבורים האלה המספרים כבר התבלבלו לי. 550, ודאי.״
זה החוק הראשון במשא ומתן אצל אבא. זה לא נגמר עד שזה נגמר.

כל כך רציתי שנצא משם. אותה החנות המשולשת והקטנטנה, החנות שמוקמה לה מאיזשהי סיבה מתחת למתחם הבאולינג המתפורר, החנות שבהיתי בה עשרות פעמים מבחוץ, מפנטז על היום הזה בו ההורים שלי סוף סוף ייכנעו לתחנוניי ויעניקו לי טלפון.
גיל 11 זה לא הזמן בו חלומות אמורים להתנפץ. לא בצורה כזאת.

אבא יצא ראשון. אני לא חושב שהוא אפילו לחץ לקותי את היד. אני נותרתי שם עוד רגע, לא מחוסר מוטיבציה לעזוב, אם כי יותר מכך שהנפש שלי הייתה עסוקה בעיכול גודל האכזבה שהתרחשה במהירות מסחררת בחצי השעה שחלפה כהבזק אל מול עיניי.
המכשיר שבידיי הרגיש יותר כמו נטל מכל דבר אחר.
אבא הביט אחורה אלי, ״אתה בא או מה?״
״תן לו רגע בועז, הוא עוד מעכל את המתנה המיוחדת שהבאת לו״, קותי חיפה עלי. פגשתי את העיניים שלו בעודו נשען מעבר לדלפק הזכוכית שהפריד בינינו. היה נראה שרצה לומר לי משהו.
אבא הנהן עם הראש ויצא מהחנות. מימדיה הזעירים כבר סגרו עליו, והוא היה צריך קצת אויר ולעשות שיחות לעבודה באייפון שלו.
קותי סימן לי להתקרב אליו.
– ״אבא שלך בחור טוב תומר. אתה לא צריך אותי כדי לדעת את זה. ושתדע, ואני לא אמור לספר לך את זה בכלל, הבטחתי לו שלא אומר, אבל הוא הכין לך עוד הפתעה.״ לא הוצאתי מילה, הייתי מהופנט ממופע היחיד שבו צפיתי מעבר לדלפק.
– ״זה שלך חביבי.״ הוא פתח את מגירת ההפתעות, והוציא ממנה קייס אדום ובוהק, מהאלה שיש להם מקום לכרטיסי אשראי והכל, כמו שיש לאבא. הוא הניח לי את זה ביד.
– ״בתוך הקייס יש עוד איזה הפתעה קטנה, גם באדיבות אבא שלך. תביא לי את הטלפון, אני אשים לך את הקייס. אבל תבטיח לי דבר אחד, תפתח את זה רק כשאתה בבית. טוב?״
לא הייתי רגיל למעשים כאלה של טוב לב. בטח לא אחרי שדה הקרב שהתנהל פה באותו אחר הצהריים. הפה שלי היה יבש ולא הצלחתי לדבר.
– ״תודה קותי.״ הוצאתי בקושי.
הוא חייך אלי בחזרה, והושיט אלי שתי ידיים. בשמאלית החזיק את הטלפון החדש שלי, עם הקייס ועם ההפתעה שבתוכו, והימנית ללחיצה.
קיבלתי את שתיהן, ויצאתי מהחנות עם פרפרים בבטן וחיוך קטן.

מצאתי את אבא הולך במעגלים מחוץ לחנות, באמצע שיחה עם חבר על מכבי חיפה, ואיך עוד עונה נזרקת לפח כל כך מוקדם או משהו בסגנון. לקח לו רגע להבחין בי, ואז הוא סימן עם הראש לכיוון הרכב. הגיע הזמן לנסוע הביתה.

לא הצלחתי להחזיק יותר מדקה מאז שסגרתי אחרי את דלת הזכוכית, עד שהחלטתי לפתוח את הקייס האדום החדש שלי.
חוץ מהמסך המעט סדוק שהראה לי את ההשתקפות השבורה של פני, היה שם עוד משהו. חפץ זר, ארוך ודק, בצבע לבן.
זה היה העט. העט של הסמסונג. ההוא שאיתו אפשר לצייר, וללחוץ על דברים, וגם לשחק במשחקים.
אבא היה כמה צעדים מלפניי, ורציתי לתפוס לו בחולצה, לתת לו חיבוק ולומר תודה.
במקום זה הסתובבתי לרגע לאחור.
ראיתי את החנות המשולשת הקטנה, ואת קותי מעשן סיגריה על ידה. לא הצלחתי לראות תווי פנים וגם לא הרמתי את היד לשלום.
אבל חייכתי אליו. ואני יודע שהוא חייך אלי בחזרה.