בסוף זה תמיד חוזר לאותו סיפור. קו רקיע גשום, דמדומים ורחובות אפורים, מתארכים. ואתה רץ. עובר כביש, חוצה בפראות בין אופניים למכוניות. צליל חריקת הבלמים לא מרתיע אותך. גם לא זעקותיו הצרודות של הנהג, שכמעט עבר דרכך. כלום לא מזיז לך. רק דבר אחד אתה רוצה, לרוץ הכי מהר שאפשר. להתעלם מהנשימות הקצובות.
אחת
שתיים
שלוש.
הם מאחוריך, אתה יודע אתה זה. מולך חנות ספרים משומשים. קוראים לה בפשטות: "שייקספיר – ספרים יד שניה", אתה נכנס ואומר למוכר: "רודפים אחריי".
הוא לא מופתע, זו לא פעם ראשונה שהוא שומע את המשפט הזה.
ברור לכם שהזמן קצר.
המוכר הוא איש גדול עם זקן עבות ומשקפיו נעוצות בספר. אתה חושב שהוא הבעלים של המקום וזו לא טעות. אין לו כסף לעובדים, בקושי יש לו כסף לחיות, אבל הוא מכור למילה הכתובה. ג'וק או שניים רצים בין השטיחים המרופטים שמכסים את הרצפה. זה פחות מעניין אותך. כל הכוחות שלך מרוכזים עכשיו בהישרדות. אתה מבקש לשתות והוא מצביע על מתקן מים שולחני מטונף. אחר כך הוא חוזר מיד לשקוע בסיפור שלו. מי קורא היום זבלונים של לורנס סנדרס כמו "החטא השלישי"? כנראה רק אנשי העבר: המוכר ואתה. עולמות הפנטזיה של בלשים קשוחים על גבי דיו ודפוס שאוכלים סנדוויץ' נקניק ביד אחת וביד השנייה מקפלים את האנשים הרעים, כבר לא מעניינים אף אחד. היום כולם בטיקטוק ובאינסטגרם שם הזבל מזוקק בסרטונים ולא צריך להתאמץ לדמיין.
מבעד לחלון העכור של החנות עוד מעט תראה אותם רצים לאורכו ולרוחבו של הרחוב. הם יצורים מזוויעים, אבל רק אתה יודע עד כמה הם נוראיים. כי הם נראים רגילים. ממש כמו המוכר הזה, אבל הם לא. אתה מהנהן לעבר המוכר, הוא שקוע בצהובון שמתחזה לספרות. אז אתה נאלץ להתקדם ולהכות בשולחן על מנת שיבחין בך. עכשיו הוא הקיץ מהספר. רק המוכר יבין אותך, אתה צריך עזרה שקיימת בעולם החלומות והשקרים של הבדיון כמו כל עלובי החיים שבאים לחנותו.
אתה שואל: "יש לך ספרים ארוכים ממש?"
המוכר מועיל בטובו לקום מהכיסא ולעזוב את המותחן העלוב, שכבר קראת פעמיים כשהיית נער.
"כן", הוא עונה ומניע את גופו הכבד לעבר ערימת דפים כרוכים בצידה של החנות מזיז ספרים בתנועות ידיים של שחיין מיומן, כאילו הוא שוחה לתוכם. לאחר שתי דקות של צלילה אל אלפי הדפים, בינות המדפים העמוסים, הוא מגיח בחזרה, פניו מכוסות אבק ומגיש לך "יוליסס" משומש, מצהיב ומעט קרוע בצדדים. ואתה רק חושב איך מקום כזה קטן, מכיל כל כך הרבה ספרים.
"ג'יימס ג'ויס אהה. שמונה מאות תשעים ושניים עמודים, "בדיוק מה שהייתי צריך", אתה עונה ולוקח את הספר, ומניח על שולחנו שטר של חמישים שקלים. הוא אדיש לכך, אבל אתה מעריך שהוא יסתפק בכך. הרי אתה הלקוח הראשון והאחרון שלו היום.
אתה מתיח את "יוליסס" בכל הכוח ברצפה. נפער בור במרכז החדר מעוצמתו של הספר.
הבניין מזדעזע כמו ברעידת אדמה קטנה. אתה מבחין במדרגות עץ מאובקות שנפרשות לפניך, צוללות מטה, למעמקי האדמה. אתה נפרד מהמוכר המזוקן ויורד במדרגות המסתלסלות לוליינית לתוך האפלה: מדרגה ועוד מדרגה, מדרגה ועוד מדרגה, למטה ועוד יותר למטה, לעבר חלל תחתי, מוסתר. הספרים מביטים עליך מלמעלה, ואתה מעמיק בגרם המדרגות ונכנס לאט, לאט אל תוך המעבר הנסתר.
בחוץ ירד גשם טרופי חמים ופה, להפתעתך, קריר. אומנם אין כאן עטלפים, אבל אתה יכול לדמיין את משק כנפיהם במערה הזו. נראה גם ששורצות כאן חיות אחרות. יצורים, שמעדיפים את העולם שלמטה. ג'וקים, עכברים, נחשים. לא חסר. אתה לא רואה אותם, אבל שומע. הקולות החורקניים שלהם מלחששים לך, מקבלים את פניך. כמו קוראים לך להעמיק פנימה, לפגוש אותם. ברור שהם מחכים לך. אתה נוגע בקיר ומרגיש את החלקלקות הרירית, של חיות דוחות שטיילו על פני האבן החשופה. אתה חש אותם בקצות האצבעות שלך, אתה מריח את אדי הצואה והשתן שלהם עולים מהרצפה. צחנה של גוויה מרקיבה, ככל הנראה של חיה קטנה עולה באפך. בליל הריחות המבחיל מכה בך, בלי רחמים.
הריצוף ישן, עתיק, מתפורר, מימי המנדט, אולי אפילו לפני, מימי התורכים, כמו תפאורה נושנה של חלום בלהות. הריצוף מכוסה כתמים שחורים, של טחב, פטריות מבאישות שהתפשטו לכל עבר. לכלוך והפרשות. כסא נדנדה עומד בודד משמאלך ולידו מדפים חבולים, התחתונים מעוקמים והעליונים עוד נאבקים להיאחז במסמרים. ניצני ברזלים יוצאים באופן ספורדי מהקירות. הם חלודים וחדים כתער, אתה נזהר מהם ומבין שהייתה פה התרחשות גדולה בעבר.
מישהו הכין את המקום מבעוד מועד. אולי זה היה סליק של אחת המחתרות, אבל במשך שנים ארוכות איש לא דאג להשמיש את המקום שלא לדבר על להעביר מגב או לנקות. כנראה שאתה האדם הראשון שנכנס לשם מזה זמן רב.
"אל תדאג. למטה הם לא יוכלו להגיע אליך", צועק המוכר ומרים את הספר של ג'יימס ג'ויס. תקרת המסתור נסגרת. אתה שומע את היצורים שרודפים אחריך פורצים לתוך חנות הספרים ושואלים אודותיך. אבל המוכר משקר להם. הם מתלבטים האם להאמין, אבל מחליטים להמשיך בחיפושים בהמשך הרחוב. הם הופכים את החנות, קולות עמומים של ספרים נופלים, של מדפים מתנפצים.
אתה משאיר את כל זה מאחוריך, צועד בעולם שלמטה בקצב שלך. מניח רגל אחרי רגל, מרגיש את הצינה התת־קרקעית. אתה נושם לרווחה וכאן בדיוק מתחילה הבעיה. מרגע שהפתח בתקרה נסגר ונאטם לחלוטין לא נכנס אוויר טרי. אתה מסתמך על מה שיש לך בתוך הריאות, על מעט החמצן שהשתחל לעולם הזה ועצר להשתהות בו – ואולי יש איזה חריץ איפושהו שנותן לך עוד קצת זמן. אולי מתגנב איזה משב. ואולי לא.
החשיכה מאיימת להשתלט. אתה מבחין בעששית ישנה שתלויה מן התקרה מטה. היא כבויה. אתה ניגש אליה ומזיז אותה קלות. זו מנורת נפט שלא האירה עשרות שנים. אבל יש בה עוד מעט חומר בערה. בזוית העין אתה מבחין בקופסת גפרורים. יש בה רק גפרור אחד. "מזל", אתה חושב לעצמך, ומדליק אותה. האור שלה חלש, קלוש. אבל מספיק.
כאבי הראש שלך חוזרים, שם, באזור במוח שנמצא מאחורי העיניים. אתה לא יודע אם זה מהמחסור בחמצן, מהמאמץ, או שאולי מכל מה שתקוע לך בראש. ערמות הטקסטים שממלאות לך את המוח. פואמות, סיפורים, רומנים רחבי יריעה של מאות עמודים, טרילוגיות שלמות: אורוול, אוסטר, מילר, קינג, כריסטי, בוקובסקי, לבקראפט, פו, קארבר, צ'נדלר, האמט, המינגווי, דיקנס, אסימוב, דיק, טולקין, לה־גווין, ווילד, רולינג ואין להם סוף. לסופרים ולסופרות שמציפים אותך ומכאיבים לך בעיניים. אלוהים, כמה שאתה רעב וצמא, הדחף חד, ברור, אתה מתאפק שלא לטעום מעיסת הבוץ שמכסה את הקירות התת־קרקעיים. התעייפת. אתה נשען. המרקם מוזר, גבנוני וחלקלק, מדופדף. אתה מתחיל לזחול ופתאום מגלה שהכול, הרצפה, התקרה, הקיר שאתה נאחז בו, עטוף דפים, עשרות אלפי דפים, ספרים קרועים, מעורבבים, אחד על השני, אחד בתוך השני. ספרים, ספרים, אולי כל הספרים בעולם, והפנים שלך, הידיים, האצבעות הכל מתלכלך בדיו שחור. בחילה תוקפת אותך, אתה מנסה להקיא אבל הקיא לא יוצא, והראש, אוי הראש מתפוצץ.
"תוציא אותי!", אתה צועק.
אבל המוכר לא עונה. אולי הוא כבר לא שומע אותך, ואולי העמקת יותר מידי. אתה נזכר במשפט עתיק של הסופר הצרפתי הויסמנס "אין דבר מאכזב יותר, כואב יותר, מלהתבונן כעבר שנים במשפטית שכתבת". ואתה חושב לעצמך, על הכאב של לשקוע תחת המשקל מאות הספרים שקראת ושלא קראת, להתגלגל איתם במלוא עליבותם. מעופשים, מיושנים, מתבלים מחמת הזקנה. אכולי עש ורימה, ספרים חולים, מקומטים, מתפרקים, גוססים. דפים קרועים של ספרי עיון, הגות ומחשבה ישנים נדבקים לך לעיניים, לגבות. מלמולי מילים על דמוקרטיה ודיקטטורה, נסיכים ואוליגרכים, מיקרו ומקרו כלכלה, קשקושים צדקניים על צדק וחוסר צדק, וליברליזם אל מול סוציאליזם, פאשיזם מת ופאשיזם חי. עלילות בנאליות, רומנטיות, לופתות אותך. מרקיזות ורוזנים, סיפור ניאוף מעייפים, גברות אלמוניות מצודדות, זרים מסתוריים זוממי נקמה, פסגות החברה הגבוהה ורצפת בתי הסוהר, ושוב טקסטים על הבורגנות המעיקה ועל עינוגיה הדוחים, הדחף לבגוד, הפנטזיות של נשים מתוסכלות וגברים מלאי תאוות, ולהפך. זה חוזר, ומכה בך, אמנות מגושמת מאיימת להכניע אותך, בצבר מילותיה המשומן, מילות התואר הדשנות, ותיאור הנוף המשמימים. המילים מענות אותך. צלליות של מחברים כל יודעים ובלתי אמינים, גיבורים ראשיים בעלילה, ודמויות משנה קנאיות, הם חונקים אותך, הם סוגרים עליך, קופצים עליך כמו מתוך אנדרטה מכוערת לתולדות הספרות.
"תוציאו אותי מכאן!", אתה צורח, "תוציאו אותי מכאן! תנו לנשום!!!" אתה פורץ בריצת בהלה ואחרי כמה מטרים מחליק על כתב עת, שאינך מבחין בשמו ונופל אפיים.
אתה מאבד את ההכרה.
כעבור שעתיים או שלוש אתה מתעורר על ערמת ספרים. מבטך מטושטש, אינך מזהה את שמות הסופרים שאתה שוכב עליהם. נוגע בודק את גופף בקצות האצבעות ומבין שלא אירע לך, עדיין, כל רע. האיברים שלמים, מתפקדים, אין דימומים. הרגליים נעות והעיניים מתרגלות לאור הקלוש. ואז ידך נוגעות במשהו מוכר: הספר "חמישה שבועות בכדור פורח" ז'ול ורן. מהספרים השנואים עליך עוד מילדותך, כשאמך הכריחה אותך לקרוא. ("תעשה טוב למאמושקה ותקרא עוד ספר, שתהיה ילד חכם"), אתה נזכר במילותיה. וכרגיל, כוחות ההתנגדות שלך אוזלים, אינך יכול לעמוד במשיכה לספר. אתה פותח אותו. רק להרגיש מעט את הדפים, לחוש בפיסת הגאונות של הסופר ולפתע מכה בך הגועל.
ג'וק עצום, גודלו ככף ידך, על מחושיו וחיוכו הדוחה, ניבט מתוך הספר. ביטנית הספר נאכלה כליל והפכה לביתו של הג'וק. הוא נוגע בך, מלטף, מנתר לכף ידך. כי ברצונו לטייל בה. אתה מזנק, אחוז תבהלה ומתחיל לרוץ לתוך המרתף. מעמיק בו.
הם מטפסים עליך, אתה מרגיש, אבל לא יכול לראות אותם, רק לחוש. המוני עכברושים מיניאטוריים, צמריריים, מזעריים, כגורים, גודלם אמה אחת, אך הם רבים מספור. קולם צווחני ונרגש, כמו מודיע על אורח לא מוזמן שבא לעולמם. אתה רוצה לצעוק, ולא מצליח להוציא הגה.
אתה מנער אותך ממך והם מתרוצצים לארבעת כיווני הרוח. מתפזרים ברחבי העולם שמתחת, הנסתר. מתחבאים בחרכים הקטנים שבקירות.
"מה נקודת הסיום של חלום הבלהות הזה?" אתה שואל את עצמך, בעודך מתרומם, מנער מגופך את האבק ואת שאריות הריר של החיות. אבל זה רק מחמיר, המילים והאותיות תוקפים אותך באכזריות, רסיסי משפטים מספרים, הולמים בראשך הכואב. לוחצים בתוכו. אתה מנסה לצרוח "די!", אך אין לך קול. הכאב בלתי נסבל. אתה מפחד שהמוח שלך יתפוצץ מרוב ציטוטים. "הדברים שהכי קל להחמיץ הם אלה שמובנים מאליהם", כתב סטיבן קינג בדוקטור סליפ, אתה נזכר. ואז שטף של אלפי טקסטים תוקף אותך. אתה קורס שוב לרצפה."רק שהם לא יבואו שוב", אתה מתחנן בפני הסופרים, שיניחו לך עם מילותיהם העמוסות והלעוסות. אין לך צורך בעוד משפטים, בעוד סיפורים אתה רוצה רק אוויר לנשימה.
אוויר, חסר לך אוויר, בזבזת את החמצן, קראת יותר מדי בחייך ועכשיו אתה משלם על כך את המחיר. לאן תקום מכאן? אתה מנסה להרים את עצמך מחדש, ומצליח בשארית כוחותיך להתרומם שוב ואז מרגיש כאב חודר, צורב בברך, קורע ממכנסי הג'ינס שלך, נחתכת ממשהו. מגורם זר. זה מכבש דפוס, מכונת עתיקה, מחלידה, שמוחזקת – סביר להניח באופן בלתי חוקי – בתחתית התת־קרקעית, של חנות הספרים, על מנת לאפשר זיוף ספרים! אתה בטוח בזה. בעבר כשהספרים היו מוצר בעל ערך, ולא נזרקים על ספסלים לכל מוצא, בתחינה לקוראים, היה כדאי לזייף עותקים בשביל להרוויח כמה מטבעות.
העיניים שלך נעוצות במכונה המופלאה, כצופות בדבר מה קסום. הדחף שוב חזק ממך, מושך אותה אליה. אתה נוגע בה, ממשש אותה כמאהב, שפגש את משאת ליבו. "כן, זה אפשרי ונכון", אומר לעצמך. זה לא חזיון תעתועים ולא הזיה שמטשטשת אותך בעקבות מחסור בחמצן וכאב הראש הנוראי. היא קוראת לך, לבוא אליה, להיות איתה. להתחבר אליה. הפעם, תיעתר לבקשתה. נשימות גואות ועולות.
אתה מחליט לטפס אל תוך המכונה, להתאחד עם עולם הספרים אחת ולתמיד להכריע את תאוותך הבלתי מושגת לטקסט הכתוב.
"אל תעשה את זה! חיזיון תיזהר! מכונה מרושעת", נדמה לך שקולו של המוכר המזוקן נשמע אליך, אבל לא. זה רק דמיון פרוע שמנסה למנוע ממך, את מה שרצית תמיד – ובידך אתה מטפס אל תוך המכונה ונשכב בה. בתוכה. מביט בעיניה. בין הגלופה, כריות העור לשאריות נייר מצהיב. בציפייה, שהמילים יעתרו אותך כמו קעקועים. המכונה זזה ונפתח צוהר. המכבש בכוח עצום מושך את הגלופה, יורק דיו ומתחיל ללחוץ.
