עָמַדְנוּ לְאַחֵר, בִּגְלָלִי.
שָׁתַקְתְּ, כָּבַשְׁתְּ אֶת הַזַּעַם
שֶׁהִתְפָּרֵץ בַּסּוֹף
בְּדָבָר כָּל־כָּךְ שׁוּלִי
שֶׁלֹּא אוּכַל לְשַׁחְזֵר.
כָּל הַדֶּרֶךְ מֵחֵיפָה לְבֵית־שֶׁמֶשׁ
נָהַגְתִּי כִּמְטֹרָף, מְנַסֶּה לְכַפֵּר.
אַחַר־כָּךְ הִתְנַצַּלְתְּ.
הִקְשַׁבְתִּי לָךְ כְּמוֹ כֹּמֶר,
אַף הוּא חוֹטֵא,
הַשּׁוֹמֵעַ וִדּוּי שֶׁל כּוֹפֵר
וְשׁוֹתֵק.
אֲנַחְנוּ כְּמוֹ זוּג קִפּוֹדִים
הָעוֹצְרִים אֶת עַצְמָם
בְּהִתְכַּוְּנוּת, בִּתְשׁוּקָה,
אַךְ יוֹדְעִים – כְּדֵי לִדְקֹר
מַסְפִּיקָה מִלָּה,
אֲפִלּוּ שְׁתִיקָה.
