אחרי שיר השירים
"רפדוני בתפוחים סמכוני באשישות כי חולת אהבה אני" / שיר השירים
בשלב מסוים שניהם הפסיקו לשמוע את קולות הגלגלים ואת נהמת המנוע הגועה כשור זקן. האוטובוס המשיך לנסוע במעלה התלול האחרון לפני מצפה-רמון ומחיצת הזכוכית המוגבהת שמאחורי הנהג שיקפה בבואה חיוורת של שניהם, יושבים וראשיהם מוטים זה אל זה. הסיבובים החדים היו אמתלה לנגיעה אקראית בכתף והישענות חלקית בסוף הסיבוב, כל זה תוך גיחוך קל המבטל את הרגשת הפרפור הקלה שהתעוררה נמוך בבטן.
הרי לכם שיעור טוב בכוחות צנטריפוגליים, היא אמרה.
כן הוא אמר, בכוחות האלה אי-אפשר להילחם, אלה כוחות הטבע, ועיניו מקבלות מין זוהר נוסף. כן, איתה אפשר לדבר על הכול! היא מתמצאת בכל-כך הרבה שטחים.
הם המשיכו בשיחה שהתחילה ארבע שעות לפני כן, כוחות צנטריפוגליים…כוחות המשיכה בין כוכבי הלכת…מוחם מזנק לחלל, ליקום, לזמן ולרווח שבין שניהם על הספסל, רווח ההולך וקטן.
האוטובוס נעצר.
המדריך ירד ראשון ובעקבותיו הנוסעים, ממצמצים בעיניהם באור המסנוור ורוח המדבר החמה פורעת בלוריות דלילות שיער של הגברים המזדקנים ויוצרת חללים מוזרים בתסרוקות הגבוהות של הנשים. מה אני עושה פה היא חושבת, כולם נראים כמו הדודים והדודות שמתאספים בבית הוריה בשבת אחר-הצהריים. אני מטורפת. לא הייתי צריכה להסכים. תמיד אני אומרת כן. אז מה אם יובל שיכנע אותי שאני מוכרחה, ממש מוכרחה להתאוורר, שהעצבנות שלי וחוסר המנוחה ומצבי הרוח והאדישות כלפיו, נו איך אומרים את זה? זה הגיע לממדים קטסטרופאליים, ומחיר הטיול ממש מגוחך והוא ישמור על הקטנים ולא מוכרחים תמיד לעשות הכול ביחד והיא נכנעה, כרגיל. כך קרה שהצטרפה לטיול המאורגן הזה של ותיקי ההסתדרות.
קול המדריך נישא ברוח והמלים נוטפות, מגיעות בשברירים אל אוזניהם. אנו בגובה תשע מאות מטר… חברות הצמחים השולטות כאן הן לענת המדבר ואשליל הנגב…מבט לעומק המכתש הגדול מגלה לנו…וגם המכתש הקטן הוא בעצם…נמשיך לרמת-עבדת. מעגל האנשים סביב המדריך הצטמצם, כולם חיפשו מסתור בצל האוטובוס. הוא והיא התקרבו אל המדריך אבל עיני שניהם לא היו מופנות אל המכתשים וראשם לא עסק בסיווג גיאולוגי והיסטורי של גלילות הנגב.
הנה, הוא אמר, הבאתי לך שתייה מהצידנית.
אה, אין דבר מרענן יותר מבקבוק שתייה קרה הנפתח בקול נפץ קל והמשקה יורד למעמקי הגרון ומרווה את הצימאון שהצטבר במשך שעות רבות. כמה טוב להרוות אדמה חרבה, יבשה, מתחננת למים היא חושבת פתאום, סתם כך ללא סיבה מיוחדת. שוב אני שוקעת במשחקי שפה ודמיון היא חושבת. מים, אדמה, קשקושים.
לפנות ערב האוטובוס הגיע לבית- ההארחה בקיבוץ והמדריך קורא את רשימת החדרים. אתם יודעים, הוא אומר, אין לנו חדר ליחידים, זה כתוב בטופס שחתמתם עליו, אז אם יש כאן אנשים בלי בן זוג אני מבקש להתארגן בהתאם.
להתארגן בהתאם – מלים טובות, מסודרות, בלי כוונות נסתרות ובלי סרחי עודף. כמובן שהם יכולים להתארגן בהתאם. היא והוא אנשים מבוגרים ואחראים ויובל עצמו בהחלט ראה את הטופס שחתמה עליו. ומה כל הסיפור בסך הכול? שהיא נוסעת באוטובוס עם כל ותיקי ההסתדרות ונשות הדסה והיא תישן בחדר אחד עם אדם זר שלא ראתה מעולם ולא תראה אותו שוב? ממש מגוחך שהיא מייחסת חשיבות נוספת לסידור הזה, אמר לה יובל בטלפון כשהיא צלצלה אליו מחדר האוכל לשאול מה שלום הקטנים ואיך הוא מסתדר. אבל אולי זה גבר ולא אישה היא אמרה והאולי הזה כבר נובר בתוכה כדרך השקרים הנועצים ציפורני ברזל בחיבור העדין של הלב אל המוח. הגזמת אומר יובל ממתי את כל כך עדינה.
"תתקלחי ראשונה", הוא אומר, מוציא חפצים שונים מתוך תיק יד רחב והיא מסבה את עיניה כאילו כלי הרחצה שלו, הנראים כל כך אישיים, יכו אותה בסנוורים. לוקחת את השמלה הבדואית הרקומה שקנתה באותו בוקר בשוק בבאר-שבע, כורכת בתוכה בצניעות החדשה לה זוג לבנים ושקית קטנה. עוד זה חסר לה שהוא יראה את תחתוני הכותנה הפשוטים שכיבסה מאות פעמים וזכרה את הרגע המדויק בו החליטה לקנות אותם. בסדר, אז הם לא סקסיים, אבל הם מחזיקים מעמד שנים! וגם הבהוב המילה סקסיים שרט את קצות העצבים במוחה. על מה היא חושבת? ולמה סקסיים? ולמה לא בעברית? מי בכלל משתמש במלים כאלה בעברית? לא היא! ויובל אמר לה כבר כמה פעמים שהגיע הזמן לקנות אחת מכותנות הלילה האלה, נו, איך אומרים, סקסיות, וגם אז עלה בה רוגז סמוי. מה קרה, היא צריכה פתאום לפתות אותו או משהו?
שיר השירים עולה במוחה, בין זרמי המים הקולחים על גופה, סתם כך, כי כבר סיימה להתרחץ אבל היא נותנת למים החלקלקים להמשיך ולזרום. כן יובל! דווקא שיר השירים. על זה אני רוצה לחשוב עכשיו. למה לא שיר השירים? כבר אז הם ידעו מה זאת אהבה טהורה. "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני" ויובל בוודאי היה אומר את והאשישות שלך, היום לא יודעים אפילו מה זה.
בינתיים היא כבר מחוץ למקלחת, חומקת יחפה לכיוון הדלת ואומרת ממש בא לי לשבת ככה בחוץ ולא ללכת לחדר האוכל. יש לי חבילת ביסקוויטים. אבל אתה אל תפריע לעצמך. הוא מביט בה במבט די מוזר . אל תדאגי הוא אומר, אני גומר מהר וקופץ לחדר האוכל להביא משהו לשנינו. גומר מהר? היא חושבת, ומיד מטיפה לעצמה מוסר.
מראות המדבר עדיין נראים לעין, צבועים בגוון קל של לס צהבהב המרכך ומעדן את צוקי המדבר. אבל היא, מעריצת הטבע הידועה, המומחית העולמית לכוחות צנטריפוגליים, עיוורת ואינה רואה את הנוף.
מחשבות קודמות חוזרות, סובבות, ואין לה שליטה עליהן. למה היא מנתחת כל מילה? ומי נתן לה רשות, אפילו במחשבה, לחזור על המלים שלו "אני גומר מהר" ולתת להן פירוש אחר ממה שהוא התכוון. מה קרה לה? על אף הישיבה הנוחה על ספסל העץ הנשען אל קיר הצריף היא מרגישה שכל המישור עליו היא קיימת מתחיל לנטות ושיווי המשקל הולך לאיבוד. עוד מעט, עוד, רגע, עוד שנייה והיא תתחיל לגלוש במהירות במדרון החלקלק והמסוכן שיצרה בעצמה.
קול נקישה קל העיר אותה מהנמנום הקל שאחז בה והנה הוא כבר העמיד על הספסל את המגש שהביא מחדר האוכל והתחיל בשיחה אקראית על מסלול הטיול, נוגס ולועס בקול רועש, יורק את גלעיני הזיתים לתוך כף ידו בקול שהזכיר לה נפיחה קלה ומתחיל ללגום מהקפה בשאיפות מהירות. שאיפה וגניחת הנאה בעקבותיה. אאאה…אהההה… עוד גלעיני זיתים נורים לתוך כף היד, לעיסות קולניות ולסיום – פיו התעוות בעוד הלשון אוספת את שאריות האוכל מאחורי השניים ובצפורן האצבע המורה הוא מנקה את הרווח בין שיניו הקדמיות.
למה את לא אוכלת, הוא אומר.
החום הזה גומר אותי היא אומרת ופשוט אין לי תיאבון.
פתאום היא מרגישה שהלחץ המעיק על ליבה נעלם, איננו, פרח לו באוויר המדבר, והצוקים הגדולים שוב נגלים לעיניה בקרני האור האחרונות והם יפים ומוצקים ונוסכי בטחון ודברי יובל, תמיד עדינים, מתחשבים, מחליקים בין כותרות ההרים כפסים זוהרים. קול צחוק עצמה עולה באוזניה והגיחוך והאירוניה של עוללות היום הארוך נפרשים. היא מרגישה ברורה, חזקה, טהורה ומתוקה. אח, יובל יובל, אתה לא יכול לשמוע אותי עכשיו אבל אם היית שומע לא היית מאמין…איך התחלתי לדבר עם האדם הזה ופתאום נגענו אחד בשני, אתה יודע איך זה בסיבובים החדים, ואני לא יודעת מה קרה לי, וכל המחשבות התחילו פתאום לצאת לא מהראש אלא אתה יודע, מלמטה, כמו שאתה אומר מהקומה התחתונה שלי והתבלבלתי.
מה? מי האיש הזה? סתם אחד. היית צריך לראות איך הוא אוכל. חזיר מצוי.
בהרגשת בטחון חדשה קמה ואמרה שמע, היה נורא נעים לדבר איתך. אני ממש עייפה – ונכנסה לצריף.
המכתב של דפנה
דף הניר הסגול היה מוטל באלכסון ואורנה יכלה לראות בבירור את התאריך. כן, דפנה תגיע בערך בעוד חודש. קודם היא תהיה עם הלהקה בחוף המזרחי ואחר כך תבוא אליהם.
הצילום שהיא מצרפת הוא מההופעה האחרונה בארץ וכל הקבוצה מוסרת ד"ש חם חם.
הדמויות שבצילום השתקפו באישוניה השחורים של אורנה. כולם יפים, זוקפים את גופם בבגדי הריקוד ההדוקים ומחייכים לכוון המצלמה. איך היא תשתווה אליהם? איך תעמוד לפני דפנה כשהיא נראית כספינת אויר? החלטתה הייתה נחושה: זהו זה. היא תאכל כמו ציפור.
חודש וחצי הם הרבה זמן ולא צריך להיכנס לפאניקה אלא לעבוד על זה לאט ובהתמדה, כמו שהמדריכה אמרה. הפעם היא לא תיכשל ולא תיפול לאותו בור שממנו היא מנסה לטפס מגיל שתים-עשרה. בעוד המחשבות תוססות במוחה, אורנה קילפה בזהירות את הקישואים והחליטה לוותר על כפית המרגרינה. בזמן שהקישואים התאדו בקערית המתכת המחוררת ידיה קצצו את עלי החסה הלחים וערמו אותם בצלחת עמוקה. הערב היא תגיש לגיורא ולילדים את השניצלים והפירה אבל היא תסתפק בירקות ואולי גם תטעם, אבל ממש רק תטעם מהשניצל. שעון המטבח הראה שעדיין לא הגיעה שעת הצהריים אבל גופה שלח הודעות מצוקה.הרגשת רעב וצורך דחוף לאכול התעוררו בה. לא חשוב, החלטה היא החלטה. היא לא תכניס פירור לפה.
מאותו יום ואילך הכול היה קל יותר, ברור יותר וטבעי. כל וויתור על אוכל גרם לשמחה נסתרת. מין קלילות חדשה לה הניעה אותה במשך שעות היום והיא חזרה למנהגה הישן לזמזם ולהמהם משירי ילדותה. תוצאות נראות לעין התחילו להיראות. הכפתורים החלו להיסגר, הבליטות בבגדים נעלמו, המותניים חזרו והתגלו. אפילו גיורא שם לב לשנויים! רוח חדשה באה, רוח טובה, רוח של צחוק ואושר. רוח של איזה כיף וכמה נחמד ואין בעיה והכול טוב והילדים בסדר וגיורא אלף-אלף.
כן, כעבור חודש וחצי היא הייתה מוכנה. בבקשה, שתבוא דפנה, שתבוא כל הלהקה. היא מוכנה, היא יפה, היא רזה והיא סקסית.
כשאורנה הגיעה מהעבודה דפנה כבר הייתה בבית, יושבת במרכז הספה, נשענת בחינניות האופיינית לה על כרית גדולה ושמלתה הפרחונית בעלת השרוולים התפוחים משדרת פיתוי ילדותי. גיורא ישב מולה. אורנה צעדה מכוון הדלת, עדיין מנסה לכווץ את שרירי בטנה, כהרגלה בשנים האחרונות, פורשת את ידיה ומחבקת את דפנה שהתעופפה מהספה והגיעה אליה בשני דילוגים.
"את לא השתנית, ממש לא השתנית", אמרה דפנה מודדת בעיניה את אורנה.
"אוי, מה איתך, ועוד איך השתניתי. שמעת, גיורא? דפנה חושבת שלא השתניתי".
כבר בפתיחת שיחת החולין אורנה פנתה אל המטבח והתחילה לערוך את הכיבוד על מגש קטן. קולו המהוסה של גיורא והצחוק המתגלגל של דפנה נשמעו ברקע. גם אז, לפני שנים, היא עמדה במטבח…אז, כשנכנסה לחדר, הם בדיוק התרחקו בחופזה אחד מהשני… אבל למה לעורר את השדים מרבצם. גיורא כבר ביקש את סליחתה באלף דרכים והיא סלחה לו אלף ואחת פעמים. מה שהיה היה, העיקר שעכשיו היא מרגישה יפה, בטוחה, נחשקת. אין לה מה לדאוג. על מי היא כועסת? על דפנה? הלא אין לדפנה הזאת כלום בחיים, חוץ מהגוף שלה. לא בעל, לא ילדים, לא משפחה. סתם מסכנה.
אורנה התקרבה לפתח המטבח והמגש בידיה. מזווית העין ראתה את דפנה יושבת ברגליים פשוקות קמעה, חלק גופה העליון מתוח והיא קושרת, מתירה ושוב קושרת את חגורת הבד הצרה מאחורי גבה. גופה נע קדימה ואחורה בתנועות קטנות, קצובות. פיה פתוח מעט ,לחייה בוהקות באדמימות קלה ועיניה נעוצות בגיורא.
גיורא ישב מולה בתנוחתו הרגילה, רגליו מושטות קדימה וראשו נשען ברישול אל גב הכורסה. עיניו, עצומות למחצה, ממוקדות במרכז המדויק שבין רגלי דפנה, בקבוק בירה ריק בידו השמאלית ואצבע ידו הימנית חודרת לפי הבקבוק ושוב יוצאת וחוזרת בתנועות קצובות. שיחתם נמשכה, לכאורה, כרגיל.
בצעדים קטנים וחרישיים אורנה חזרה למטבח. גרפה שתי פרוסות עוגה ודחסה אותן בכוח בין שפתיה. לקחה את מיכל הקצפת והתיזה את העיסה הסמיכה והמתוקה לתוך פיה, מוסיפה אגוזי פקאן וצימוקים. הרגשת חנק וגועל ירדה עליה. בתנועה פתאומית לקחה את קערית העוגיות וניפצה אותה על הדוכן.
"קרה משהו? לעזור לך?" נשמע קולו של גיורא.
"לא קרה כלום. משהו נפל", צעקה אורנה, אספה את שברי הצלחת והטילה אותם לפח. השלימה את החסר על המגש , הדביקה חיוך מכני על שפתיה וחזרה לחדר.
