מר וגברת לאה גולדברג | ציפי שחרור

מַר וּגְבֶרֶת לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג. אִשָּׁה הוּא אִישׁ הִיא.
מְעֻדֶּנֶת וּגְבִירָה בְּאַרְמוֹנָהּ אוֹ אִכָּר מַרְעִים קוֹל מְזָרֶה
אֵימָה.
מַר וּגְבֶרֶת לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג,
מִי אַתְּ בִּתְשׁוּקָתֵךְ, נִקְרַעַת עַד דַכָּא,
לְגֶבֶר שֶׁיַּחֲפֹן מָתְנַיִךְ. שָׁדַיִךְ.
מִי אַתָּה לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג מִי אַתְּ לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג.
מְשׁוֹרֶרֶת סוֹפֶרֶת מְתַרְגֶּמֶת מַחֲזָאִית עִתּוֹנָאִית
צַיֶּרֶת חוֹקֶרֶת אֵשֶׁת עוֹלָם וְאֶרֶץ.
שַׁלִּיטַת הַמּוּזוֹת.
בִּבְדִידוּתָהּ שׁוֹאֶפֶת נוֹשֶׁפֶת עָשָׁן 100
סִיגַרְיוֹת. בְּקִנְאָתָהּ מְחַשֶּׁקֶת, מַעֲלִימָה מְשׁוֹרְרוֹת,
כְּגֶבֶר בֵּין גְּבָרִים רוֹדָה, וְלֹא תָּנִיחַ
לְנָשִׁים לְהִתְחַמֵּם בְּאֵשׁ הַתְּהִלָּה. לַדּוּר בְּמָעֻזָּהּ
לָשִׂים רַגְלָן בְּכָסִית, מַרְתֵּף הַמְּשׁוֹרְרִים הַשִּׁכּוֹרִים,
מַלְכָּה בֵּין מְלָכִים הִיא הָאַחַת!
מַרְעִידָה מַרְטִיטָה בְּשִׁירַת אַל מָוֶת
אֶת עָשָׁן אֲסוֹנָהּ. צְרִידוּתָהּ.
מִי אַתְּ לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג. מִי אַתָּה לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג.
לוּ יַחְשֹׁק בָּהּ גֶּבֶר. וְיִשָּׂא אוֹתָה אֶל מִטָּתוֹ,
הֲיִנָּשֵׁא לָהּ. אוֹ יֵלֵךְ. אַךְ הִיא הַלֵּאָה – לֵאָה
וְאֻמְלְלָה בַּמְּשׁוֹרְרוֹת. גְּאוֹנָה כָּאֶבְיוֹנָה.
וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין הִיא מַלְכָּה – עֲקָרָה,
כִּי לֹא הָרִיתִי, אֶלָּא שִׁירִים. כָּתַבְתְּ בְּדָמַיִךְ.
וְשׁוּם אָדָם וְשׁוּם בְּהֵמָה לֹא אָכְלוּ לֶחֶם מְיַדַּיִךְ, כתַּבְתְּ
בְּמוֹ נָפְשֵׁךְ.
מַר וּגְבֶרֶת לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג, אֲדוֹנִית הַשִּׁירָה וְאֵין
בִּלְתָּהּ וְלֹא נְדִיבוּת לְהַעֲנִיק לְאֵל יָדָהּ לִפְתֹּחַ
שַׁעַר לִמְשׁוֹרְרוֹת דּוֹרָהּ לָבוֹא בַּמַּמְלָכָה, לְהִצְטוֹפֵף בֵּין
מְשׁוֹרְרֵי הַשְּׂרָרָה בַּעֲלֵי הַמֵּאָה.
לוּ רַק הָיְתָה קוֹטֶפֶת עָלֶה מִזֵּר הַדַּפְנָה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ
לְהַעֲנִיק לְאַנְדָה עָמִיר חֲבֶרְתָּהּ, לְיוֹכֶבֶד בַּת
מִרְיָם לְאֶסְתֵּר רַאבּ שֶׁלִּיקְּטוּ מִפֵּרוּרִי הָאוֹר הַמְּעַט.
אַךְ הִיא הַלֵּאָה נִבְחֶרֶת מֻפְרֶדֶת מֻכְתֶּרֶת מַאֲפִילָה.
וּבֶהֱיוֹתָהּ וּבְדִידוּתָהּ, נֻקְשָׁה כְּרַכָּה.
מְשׁוֹרֶרֶת-אֱלוֹהִית גַּלְמוּדָה,
אַף שֶׁהִכְתִּירוּהָ וּנְשָׂאוּהָ נוֹתְרָה בְּגַפָּהּ.
מִי אַתְּ מִי אַתָּה, מַר וּגְבֶרֶת לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג –
בְּצִלֵּךְ הָאָרֹךְ הַמִּתְפָּרֵשׁ, בְּשִׁירָה אַלְמוֹתִית.
מְכַשֶּׁפֶת.
לוּ הָיִית נֶאֱהֶבֶת לוּ חָבַרְתְּ לַמְּשׁוֹרְרוֹת וְנִטְמַעַת בָּן
לוּ הָיִית בְּטוֹבֵךְ סוֹלֶלֶת דֶּרֶךְ בִּמְעַט, שֶׁיִּשָּׁמְעוּ גַּם
קוֹלוֹת הַנָּשִׁים.
הֶהָיִית הָאַחַת…?

דיוקן לאה גולדברג מאת רוני סומק
דילוג לתוכן