היה זה הסרטן שאכל אותו בכל פה. הרופאים לא רצו להודות. שלחו אותו לבדיקות פסיכיאטריות, מרי גב, ערבי שירה, חוגי ציור אך הוא בתוך תוכו ידע שהוא הולך למות.
סרטן בגוף או סרטן בנפש ומצבו הרפואי הלך והדרדר. הוא כבר לא יכל לעזור לעצמו. השכנה שראתה שהוא נהיה חולה מיום ליום ואיש לא עוזר תפסה עליו פיקוד והיתה מאכילה ומשקה אותו ומטפלת בו עד שישוב לאיתנו.
אך הוא לא שב. לצערינו, מרוב זלזול של המערכת, לאט לאט פרחה נשמתו והיה הולך למות והרגיש כיצד לאיש לא אכפת ממנו חוץ מלשכנה. והיה אובד עצות וחזר בתשובה והרגיש כיצד גופו לאט לאט נמוג ונפשו פורחת.
בעבר היה עוזר לאנשים אך איש לא השיב לו טובה. היה יושב בביתו ומוחה על מר גורלו המר ואיש לא אבה לשומעו פרט לבורא עולם.
פתאום הבין הרי הוא בחברת בני האדם ואדם לאדם זאב. הבין שלא יכול לצפות שבזכות טובות שעשה לאנשים יעזרו לו חזרה. היה יושב בשקט בביתו ורואה אט אט כיצד כל הערכים עליהם גדל מתמוססים נגד עיניו. ובכה. דמעות שליש.
בבוקר קם. הריח מהחדר היה מצחין. השכנים החדשים ממול דפקו בדלת אך הגוויה כמובן לא ענתה. אוטו זבל קם ופינה את מה שנשאר ממנו הישר לחיריה. שם נקבע מותו.
