התבוננות
השעה חמש ושבע דקות. גם היום נפקחו עיניה לפני צלצול השעון המעורר. הראש מונח בכבדות על הכרית ושתי הטבעות אותן שכחה להסיר בלילה הקודם לחוצות בחזקה אל הלחי, שוקעות בגומחה הרכה שיצרו.
עדיין אין אור בחלון מעל המטה. היא מתיישבת בכבדות, מורידה את הרגליים בתנועת גישוש והולכת הלומת שינה אל חדר האמבטיה. שם, באור החשמל המציף אותה בבת אחת, היא מגלה במראה פנים חיוורות, שיער סתור ועיניים של אישה הזרה לה. באנחה לא נשמעת היא מתיישבת על האסלה ונלחמת בדחף לבחון את תוכנה לפני הורדת המים. כמו בכל בוקר היא מנסה להלחם בהרגשה מבחילה זו, הזרה לה כל־כך, אך תמיד הזיכרון המעומעם של ספר שקראה גובר עליה. באותו ספר, ששמו כבר נמלט מזיכרונה, קראה אודות מנזר צרפתי לנערות אצולה. הנזירה הראשית נהגה לערוך בכל בוקר מעין מסדר של סירי הלילה ולבדוק את תכולתם. משהו הקשור בעובדה שבעיות גופניות ונפשיות משתקפות ביציאה לא בריאה. אלוהים היא אומרת לעצמה, אני חולת נפש. עוד חסר לי שמישהו יוכל לקרוא את המחשבות המופרעות האלה. היא מורידה את המים ומטה את ראשה הצידה, והרגשת הגועל הקלה חולפת.
שוב היא מול המראה, מחכה לזרימת המים החמים במקלחת. מראה השדיים הנפולות דוחה ומרגיז. היא מרימה את ידיה מעל הראש. השדיים נמשכות כלפי מעלה והפטמות נמתחות. לא רע, בכלל לא רע. כמובן, אילו יכלה להתהלך כל היום כשידיה מורמות, היה עוד יותר טוב. בזהירות רבה היא מרימה רגל אחת ונכנסת לאמבטיה. עשרות סילוני המים החמים פוגעים בבת אחת בגוף והרגשת הלחץ הקל והחום גורמים לה לעצום את העיניים ולפלוט בת קול קטנה ולא נשמעת כמעט.
מיובשת כליל היא עומדת שוב לפני המראה. עכשיו פניה סמוקות יותר והאדים על המראה מסתירים את חדות התווים. בריכוז עליון היא מתחילה את שלבי תהליך האיפור. קרם הלחות גורם ללחיים להבריק מעט ועיניה מתעוררות למראה, נזכרת בלחיי האפרסק של שנות נעוריה. אבל האבקה הבהירה שקנתה לאחרונה ממלאה את קמטי הפנים ויוצרת רשת כבישים מיניאטוריים .לא, לא כך נראית הדוגמנית המצולמת על הקופסה המהודרת שעבורה שילמה הון תועפות. אה, לעזאזל, היא חושבת. שוב נפלתי לאותו פח. הסיסמה אותה היא אומרת לחברים במין חיוך יודע דבר "מה שלא עושה הטבע עושה הצבע" הכשילה אותה שנית. בעקביות, בהתמדה ובעקשנות של בולדוג, תכונות שתמיד ייחסו לה, היא ממשיכה באיפור העיניים כשפיה פעור מעט והיא מתבוננת ישר לתוך עיניה במראה ברצינות ובהרגשת ריחוק. איפה הימים בהם קפצה מהמטה בזריזות של שד, שטפה את עצמה במקלחת ותוך שתי דקות הייתה מוכנה לכבוש את העולם.
בעוד המחשבות האלה מתרוצצות מוכנית במוחה, היא חוזרת לחדר השינה ומסירה מהקולב את הבגדים אותם הכינה בערב הקודם. כן, תמיד הייתה מסודרת, זה לא בורח עם הגיל. היא חזרה לחדר האמבטיה וסקרה בחומרה את האישה הנשקפת אליה. מקצועית, קצת קרירה. כן, היא די מרוצה. לא פלא ששכרו אותי לעבודה הזאת היא חושבת, ומזל שלא צריך לכתוב את הגיל.
השעה שש ושבע דקות. אור יום חודר מכל חלונות הבית והיא הולכת בצעד קפיצי לכוון המטבח. בעוד היא מחכה לרתיחת המים בקומקום, חופזות בתוכה מלים, כמו שיר קטן הנאבק על זכות המימוש שלו. להיות רבת פנים, להיות רבת פנים, רבת פנים… לוגמת קפה ומתבוננת בחלון המטבח. שם, ברווחים בין צלחות החרסינה הקטנות העומדות לראווה זה שנים על אדן החלון היא רואה את גדר האבנים האפורה, כמעט כמו זו שהייתה מול חלון הבית בתל אביב, וגם ענף של אזדרכת מתהדרת בסגול וחתול זר צועד בגמישות לאורך הגדר, מפנה ראשו לעברה.
די, מספיק עם השטויות, היא חושבת, נכנסת למכונית ונוהגת למקום העבודה החדש.
להיות רבת פנים
להתעורר עם אור ראשון.
קפה וכריכים. נשיקה חטופה
חלוק קצת מוכתם
.
פנים חדשות בדרך לעבודה.
הדורה, קצת קרירה
.
בעלת בית ואימא, אישה ויועץ
קניינית ורופאת חולים.
דקת רגשות וגם מרגיזה.
רבת פנים מאין כמוך –
את אשה
רק בסרטים?
בשעה שתים־עשרה בצהריים כבר הייתה במכונית. היא לא ידעה מה לעשות. לאכול או לא לאכול לפני שהיא מגיעה אליו. הרי שתים־עשרה בצהריים היא מין שעה מוזרה להזמין אדם הביתה. לבסוף החליטה לא לאכול. מקסימום יקפצו יחד למסעדה אחרי שתיקח ממנו את הדפים המודפסים. היא תזמין אותו, כמובן. כך מקובל כאן, להראות את הכרת התודה במעשה ולא רק במלים. בכלל, יפה שהוא מוכן לעשות את זה עבורה. הם מכירים אחד את השני מהעבודה. אבל להזמין הביתה זה משהו אחר.
כן, היא חוזרת שוב על אותה מחשבה, ממש חמוד מצידו להזמין אותה אליו הביתה. בסך הכול ביקשה ממנו לעזור לה להדפיס שני עמודים על המחשב. אבל הוא לא ויתר. ביקש וחזר וביקש ממנה לבוא אליו כי באמת זאת לא בעיה בשבילו. נראה היה לה כי ברגע שצלצלה כבר נפתחה הדלת והוא עמד בפתח, מחייך. הם התחבקו, חיבוק ידידותי מהיר.
את רוצה לראות את הבית אמר, והם התחילו לעבור מחדר לחדר. זה הבית של הסבתא, הוא אמר. הסבתא נסעה לפלורידה ובינתיים אני גר בבית. האור בחדר הסתנן מבעד לוילונות תחרה ישנים קשורים בחבל משי שזור. כורסה נמוכה מרופדת קטיפה עמדה לצד ארונות עמוסי ספרים. בין כל אלה עמד המחשב, אפור וקר.
מה, גם המחשב של הסבתא, שאלה. שניהם צחקו. מה פתאום, גיחך. המחשב שלי.
או, אז הנה המחשב היא אמרה בשמחה. כן, הנה המחשב, הוא אמר והושיט לה שני דפים מודפסים. מה, כבר עשית הכול? היא שואלת, חשבתי שתראה לי איך עובדים על המחשב. אבל עשיתי כבר, הוא אומר, ומנווט אותה אל ספסל מרופד ומוגבה הניצב ליד המחשב. מה זה, היא אומרת, הכסא של סבתא? ושניהם צוחקים ומתיישבים צד בצד.
אני רוצה להראות לך משהו על איי הדרום, הוא אומר. תתפלאי, אבל המחשב יודע לצרף מלים ולכתוב שירים. הנה, הוא אומר ומתחיל להקיש במהירות על המקלדת. על המסך היא רואה כותרת: "איי הדרום". עכשיו את, הוא אומר. אבל אני לא יודעת, היא אומרת. אין מה לדעת הוא אומר ולוקח את ידה בידו הדובית הגדולה ומוביל אותה השד יודע לאן ועל המסך מפליגות שורות שורות והיא רואה מלים מלים, על מים וחול וגלים וגאות ועומק וסחף וזרמים אדירים והיא קמה ואומרת אני באמת צריכה ללכת.
ללכת, הוא אומר, ומה עם הצהריים, הכול מוכן. הוא לוקח את ידה בידו ומוביל אותה אל השולחן. ובאמת הכול מוכן, כנראה גם זה מאוצרות סבתא. היא רואה מפת בד לבנה מקומטת מעט, שתי צלחות רחבות, כנראה מאוצרות הסבתא, סכו"ם כסף המזכיר לה את כלי הפסח של ילדותה ושני גביעי יין.
רק הרוטב לא גמור, הוא אומר והם נכנסים למטבח. שם הוא בוחש בכף עץ גדולה את הרוטב ההולך ומסמיך והיא מעמידה פני מתבוננת בקומקום חרס ישן הנראה כאפרסק בשל העומד להתפוצץ מרוב מתיקות.
נדמה לה שבאמת אכלה ושתתה אבל הזיכרון לא כל כך ברור וגם המעבר לחדר ולספה מעורפל מעט והנה הם פתאום יושבים ומקשיבים למוסיקה ליטורגית מימי- הביניים, מין יצירה ערפילית החודרת באיטיות להכרתה.
מרכז הספה שקוע במקצת, והיא נוטה לאט לעבר גופו. לא ברור לה בדיוק מתי, אבל נדמה שברגע בו הביטה אליו כלפי מעלה ראתה שהוא מתבונן בה ואומר מה שבאמת הייתי רוצה לעשות עכשיו זה לשכב איתך. או חשבה שאמר לה את זה? או נדמה היה לה ששמעה משהו שלא יתכן? האם הייתה הפוגת מה בין המבט והמלים? או בין המלים והחיבוק? לא ברור.
הוא משך אותה אליו והיא פסעה לצידו והמסע אל מיטת הסבתא נפסק לרגע בשל פיק ברכיה ועד כמה שהיא זוכרת הוא הרים אותה ונשא אותה בידיו. מוזר, היא חשבה שזה קורה רק בסרטים.
בשעת בין־הערביים היא עמדה כבר לבושה ליד הדלת והוא עמד לידה עירום ושעיר כאחד מעוזרי האל דיוניסוס. את בטוחה שאת יכולה לנהוג הוא אמר. אולי תישארי הוא אמר. אבל עדיין היה בה קצת כוח לנוד בראשה. כן אני בסדר והיא נכנסה למכונית ונהגה על שטיח ענק מרופד מלים מאיי־הדרום שריפדו את הכביש השחור.
